יעל שחר

יעל שחר
פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית

יום חמישי, 15 בדצמבר 2016

אנשי הדממה

אנשי הדממה



אין לב שנשאר אדיש השבוע למראה ההקלטות מסוריה שרצות ברשת. אנשים ברגעים לפני מותם הקרב והצפוי, אך גם הנמנע, משתפים מעט ממה שעובר עליהם. וידויים של נידונים. אולי זה לא נכון להגיד שאין לב שנשאר אדיש, כי אחרת איך יכול להיות שכל זה קורה לידינו ממש? איך ייתכן שההיסטוריה משחזרת את עצמה על גווניה היצירתיים והכואבים כל כך? הרי העולם הוא לא באמת עיוור. כולנו רואים את מה שנעשה אבל עדיין מאפשרים בשתיקתנו את כל העוולות הללו.
אנשי הדממה
אבל לא צריך ללכת רחוק עד סוריה בכדי לפגוש את שתיקת אנשי הדממה - שתיקת העולם, החברה והמשפחה. כמטפלים אנו נתקלים בהם פעם אחר פעם, באלו שהיו חלק משמעותי ודומם מסיפור חייהם של מטופלינו.
יצאתי אל המרפסת וצעקתי 'הצילו'. אני, שמעולם לא צרחתי ומעולם לא הוצאתי את הצעקה שתקועה לי, יצאתי וצרחתי. והשכנים שהמרפסת שלהם במרחק שני מטרים מהמרפסת שלי, יושבים במרפסת ורואים אותי. הם שומעים את קריאתי ובוחרים ליהכנס הביתה בראש כפוף ולשתוק. להתעלם כאילו כל מה שקורה לידם לא קשור לכלום. הוא בתוך הבית משתולל. אני קטנה... אין לי כוח להיאבק אתו. המלאך לא הגיע. קול של אלוהים לא נשמע. 'אל תשלח ידך אל הנער' לא נאמר. כולם שותקים. העוקד והנעקד מתגוששים. ואז יד הסיטה. אולי היה זה הטלפון של אחי למשטרה. והוא יצא...
שוב ושוב אני מוצאת את עצמי חסרת אונים. אני פוגשת אותם כשהם כבר אנשים מבוגרים. אני רואה אותם ואת סבלם כאשר לפעמים כבר עשרות שנים של כאב וסבל מאחוריהם. וכל פעם אני תוהה מחדש, איך ייתכן שעם כל האנשים הטובים שיש בעולם, עדיין אנחנו שותקים ומאפשרים לרע להתקיים בקרבינו?
עם כל נערה, אשה ואף גבר שנכנסים אל הקליניקה ומביאים אתם חוויות גילוי עריות או ילדות ספוגה באלימות כזאת או אחרת, מביאים הם אתם באופן בלתי נמנע גם את העדות הנוקבת והחיה של כל אנשי הדממה שהיו בחייהם. פעם זו האמא, השכנה, המורה או סתם עוברת אורח. כל אלו שהיו ויכלו לשמוע או לזהות מצוקה. כל אלו שהריחו וחשדו שמשהו לא כשורה אך עדיין בחרו לשתוק. כל אלו שמפחד להתערב או להתלכלך ביחסי ציבור בחרו לשמור על 'ניטרליות' ולשתוק.
ואולי הם לא שונים בהרבה מאיתנו בזמן שאנו צופים בקטעי הווידאו המזעזעים מסוריה. אנו רואים ומרגישים את ליבינו מתכווץ אך שומרים על שתיקתנו, שלרוב משולבת בתחושת חוסר אונים כואבת. ולצערי, עם כל עדות מזעזעת שכזאת אני מקבלת עוד הוכחה רועמת על בחירתי לשתוק. כל אשה נפגעת שמגיעה אלי, מנציחה בקיומה עוד פדופיל או תוקף שהתאפשר לו לפגוע, ובעיקר גם בזכות אנשי הדממה, העדים השותקים שבוחרים לא לראות ולדעת. אני כבר מזמן לא נאיבית ואינני מאמינה שהעולם יכול להיות חף מרוע ואופל. אך לא עלינו מוטלת העבודה לפעול מולו כשהוא מופיע במלוא כיעורו מולנו בלייב?


יעל שחר – פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית

יום שבת, 10 בדצמבר 2016

על הדבש ועל האופל

על הדבש ועל האופל

ממש כמו פרשת הצוללות, פרשיות עולות ונעלמות. מגיחות, מסעירות ואפילו מזעזעות אותנו. נשארות איתנו ליום או יומיים, לפעמים אפילו ליותר, ואז שוקעות מתחת למעמקי הים. רחוק רחוק מעין רואה. כך יותר נח לנו, כי מי באמת רוצה להתבונן באופל באור יום? עוד שם, עוד ניצול מרות, עוד מאשימה ועוד נאשמת, עוד אחת ועוד אחד. נערמים ככה במעמקי התודעה. עוד 'ידוע בציבור' ועוד א' או ל'. כל פרשיה שכזאת מטלטלת אותנו, את מה שחשבנו או קיווינו שידענו. מטלטלת את הידיעה והאמונה באור, בצדק, בעוצמה, בגבורה.
כילדה, לימדו אותי שיש תפקידים ברורים (בתפיסה החרדית) לבנים ולבנות. בנים תפקידם לשמור על קדושתם וטהרתם על ידי לימוד התורה, ובנות תפקידן לא פחות משל הבנים כי אם קשה יותר, עליהן לשמור על הבנים שלא יחטאו. טהרת הבנים היא באחריותינו.
"כשבנות ישראל לא לובשות בצניעות בחורי ישראל מתים"
הססמה החולנית הזאת לא באמת שונה מהמשפטים שנאמרים גם היום בציבור הכללי כמו:
"עם הלבוש הזה פלא שפגעו מה?"
"היא ממש ביקשה את זה"
במשך שנים האמנתי כי יש עלי את האחריות על איברים ותהליכים שקיימים אצל הגברים. האמנתי  שלי יש את הכוח. שאם בחור חטא אז קרוב לוודאי שזה קשור בי, כי הרי תפקידי הוא לעזור למנוע חטאים. וכדי להיפטר מהמעמסה והעול שהונחו על כתפי כמו כל אחיותיי מהמין הנשי, פיצלתי את העולם לשניים (או להרבה יותר). הטוב מול הרע. האור מול החושך.
קשה להתחבר לאופל שלנו

לא אשקר שזה לא עזר. זה עזר לי מאד אך רק לתקופה מוגבלת. די מהר הבנתי שאם אני רוצה לקחת אחריות על כולי, על החלקים האוהבים והמיטיבים, עלי גם לקחת אחריות על החלקים האפלים שקיימים בי. האופל הוא לא מנגד לאור כי אם שלוב בתוכו.
קשה מאד להתבונן באופל כשהוא מגיח במופעים בלייב. אופל שלא ניבט אלינו מתוך סרט אימה הוליוודי, או פנטזיה מושקעת. פתאום אנחנו נקראים שוב להתבונן פנימה אל החלקים שהיינו מקווים כי נוכל להימנע מהם ולאפשר להם לצלול מתחת לפני הים. הכי קל ופשוט יהיה לנו מתוך הפיצול לשים את 'ההוא' בקופסת הרעים, ואת ההיא וההן בקופסת הקרבנות חסרות הישע ("כל הגברים מניאקים...", "רק סקס מעניין אותם", מוכר?). אך מה יקרה אם לרגע נתנגד לפיצול?
לא משנה מהם שמותיהם, בני סלע, קצב או בוכריס. לא משנה איזו אות יצמידו לה כדי לטשטש את זהותה. מתחת לכל התארים והשמות זה אנחנו. זה אולי לא נעים להסכים ואפילו מקומם, אבל מתחת לתארים שלנו והמעמדות שלנו גם אנחנו, אני ואת ואתה, מחזיקים חלקים דומים לשל בוכריס ושל המתלוננת א'. אנחנו מושקעים כל חיינו בהתעלמות ובטשטוש עקבות של אופל. מתכחשים לחלקים הגזלניים, החמדניים, התאווים, שמניעים אותנו. אנחנו מנסים בעזרת 'אור' ועשייה מיטיבה, בעזרת מודעות ויכולת שיפוט להאמין שאנחנו לא שייכים לקטגורית הרעים.

האומנם אנו חפים?

ואולי זה מה שכל כך קשה בפרשיות הכאובות הללו שעולות. שבנוסף לקושי להתעמת אל מול חוסר הישע והאונים של הנפגעים והנפגעות, ישנו אתגר כואב וחשוף הקשה שבעתיים. אנו נקראים לגלות שהשחקנים של סרטי האימה אינם מוצגים על המסך. שהדמויות האפלות אינן שייכות לעולם אחר, הם לא חלק מה'הם'. הם בדיוק אנחנו. ממש ממש אנחנו. אין הרבה הבדל בינינו. בוכריס, כמו חבריו, לא קורצו מחומר אחר. ללא קשר להיסטוריה הביוגרפית שלהם ושלנו, הם גדלו כמונו, מורכבים על כל חלקינו. רק שאולי בניגוד לחלקנו, אצלם האופל השפריץ החוצה. כי כזה הוא הטבע של האופל. הוא משפריץ כשלא נותנים לו מקום. אם נתעלם ממנו זה לא אומר שהוא לא קיים זה פשוט אומר שאנחנו טומנים את ראשינו בחול, אך כמו שעון חול זה רק ענין של זמן עד שחלקים שאנחנו פחות אוהבים בתוכינו יתחילו להופיע גם בלי שנרצה.
אני לא חושבת שהאנושיות שלנו תוכל להימנע מהצדדים האפלים שבנו. האנושיות שלנו מורכבת גם מהאופל. ואולי העבודה שלנו, כבני אדם, כאנשים שמחפשים אינטגרציה ומשמעות, כמטפלים שנוגעים במורכבויות של אחרים, היא ללמוד כיצד לשאת את האור הכרוך באופל. לשאת, מבלי לפצל ומבלי לבחור צד, אלא לנוע ביניהם ודרכם. לזהות את החלקים והצורות התאוות, המחפשות הכרה גם על ידי הזזת האחר, הדואגות לצרכינו גם על ידי החפצת האחר והאחרת בצורות ומופעים שונים. ואולי במקום שנתכחש להם או נדיר את אותם חלקים, נוכל לעשות איתם עבודה טרנספורמטיבית שתעניק לנו את זכות הבחירה ותחזיר לנו את השליטה שאבדה לנו כחברה כבר מזמן.

יום שבת, 3 בדצמבר 2016

התאבדות בטיפול נפשי | התמודדות

"ובחרת בחיים"

לא פעם מגיעים אלינו מטופלים כאובים ואבדניים שכל בקשתם היא למות. ויחד עם הכלה, ועבודה טיפולית מאתגרת, אנחנו מצליחים לרוב להציל חיים. מצליחים להשהות את גזר הדין הסופי בעוד יום, עוד שבוע שמתארך לעוד חודש. ומתוך המקום החדש שנוצר, מטופלים עוברים לשלב אחר, פתאום ישנה תקווה אי שם מעבר לאופק והאובדנות נרגעת. ופתאום אפשר לנשום.
כמי שלא גדלה בסביבת חיות בית, לא ממש הצלחתי להבין את ההיקשרות שיש לאנשים עם כלב או חתול שהם מגדלים בביתם. הרעיון שחיה יכולה להיחוות כחלק מהמשפחה היה רחוק ממני מאד. במיוחד לאור העובדה שבשכונתנו שוטטו מאות חתולים בכל פינה ובתוך כל פח אשפה. מעולם לא הצלחתי לראות בהם משהו שאפשר להתקרב אליו רגשית או פיזית.


דווקא כשהגעתי לאנגליה, דרך חברתי, הבנתי את ההיקשרות ואת האהבה שאפשר לתת ולקבל מחיה. פתאום הבנתי את ערך החיים שיש לחיות. אני זוכרת את געגועיה הכנים לכלבתה האהובה שחלתה בסרטן. ואף שעברה תקופה מאז, יכולתי להרגיש את הכאב שהיה בה על ההחלטה הכל כך מורכבת וקשה, להרדים את הכלבה שלה כדי שתפסיק לסבול.

ערך הסבל על מול ערך החיים

במרכז למתמודדים עם הפרעות נפשיות, אני נכנסת לפגישת הצוות. מציגים שם את ג'ני, שסובלת מדיכאון קליני. ג'ני, בת גילי, יוצאת ונכנסת ממוסדות לבריאות הנפש מאז הייתה מתבגרת, הפעם הראשונה בה ניסתה להתאבד. הפסיכיאטרית והפסיכולוגית שמלווים אותה כבר במשך שנים רבות מתארים את חייה של ג'ני כאשה צעירה שבמשך חמש-עשרה שנה מתעקשת שהיא רוצה למות. ג'ני מבצעת ניסיון התאבדות שמוביל לאשפוז, כאשר שם במחלקה מצבה מתייצב לאחר תקופה בעזרת 'מכונות ההנשמה' שיש לפסיכיאטריה ולפסיכולוגיה להציע דרך תרופות ותרפיה. לאחר מספר חודשים, הערכת מצב מחודשת מצביעה שג'ני במצב יציב והיא משוחררת להוסטל. יומיים לאחר מכן, כמו במעגל מכושף, ג'ני מבצעת ניסיון אבדני נוסף ושוב חוזרת אל אותה מחלקה ואל אותו מקום. חמש-עשרה שנים חיה ג'ני כאשר כל בקשתה היא למות.
אני מקשיבה בכאב לסיפור חייה של ג'ני, מרגישה חוסר אונים ותסכול אל מול כמיהתה למות. חלק בי רוצה לאמץ אותה ולהראות לה גם את היופי שבחיים שלנו, וחלק אחר מרגיש אותה ורוצה לשחררה. אני מרגישה את הסבל שלה, סבל של נשמה כלואה. אני מצליחה להבין את הנפש המיוסרת שמרגישה חסרת חיים, מונשמת בכוח על ידי מכונות ההצלה שלנו, של המערכת, ולו רק בגלל הציווי והערך של "ובחרת בחיים". אני חשה את גופה הכואב, שכל בקשתו היא לא להיות כאן, שכל מה שהוא רוצה זה להפסיק את הסבל. הרבה מחשבות ותהיות קשות עולות בי. למי יש את הכוח להחליט על ערך הסבל אל מול ערך החיים? הצוות הגיע למסקנה שאותה מטופלת לעולם כבר לא תצליח להשתחרר מהמסגרת ששומרת עליה כדי שחלילה, בניסיון הבא, לא תמות. הם הבינו שברגע שמכונת ההנשמה תכבה, ליבה יפסיק לפעום והיא תמות.
אני חושבת על אותה חברה שמתאבלת על הכלבה האהובה שלה, שמתוך אהבתה אליה בחרה לגאול אותה מייסוריה. שדווקא מתוך בחירה מלאת חמלה והתבוננות על מידת הסבל מול ערך החיים, הווטרינר הרדים אותה. אני מקווה ש'מכונת ההנשמה' שאנו לפעמים מציעים למטופלים כמו ג'ני, הוא מתוך אקט של חמלה שרואה גם את הסבל וגם את ערך החיים, אך שבעיקר עדיין מותיר את זכות הבחירה של הציווי "ובחרת בחיים" בידיהם, גם אם זה נוגד את תפיסת עולמנו.
יעל שחר – פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית

יום חמישי, 24 בנובמבר 2016

כיבוי שריפות

כיבוי שריפות


ימים בוערים עוברים עלינו. כבר כמה ימים שהאש משתוללת, מחסירה פעימה בלבנו של פחד ושל כניעה אל מול עצמתה. גם לאלו שרחוקים מהאזורים הבוערים, התמונות והשידורים מעלים אתם את מחנק העשן, את האימה המשתקת אל מול האיום הכל כך אכזרי וכל כך נועז וניתן לחוש באווירת מלחמה וחירום. זיכרון אסון הכרמל עדיין חי בתוכינו, ואי אפשר שלא להיזכר בריחות ובמראות ההם. "מי באש ומי במים..." אסונות שכאלו תמיד מותירים אותי בתחושה של חוסר אונים, מגמדים אותי ואת כוחי, מזכירים לי את מוגבלויותיי אל מול חוקי הטבע. אל מול הרוח והלהבה. הרי אין בן אנוש שיוכל לה לאש, כזאת היא. מכלה.
ימים בוערים 

אל מול האיום הנורא אי אפשר להימלט מהנזקקות שלנו והתלות שלנו באש. כמה קשה להסכים להזדקק לאותה יד שגם בכוחה להכות. שנאה מתערבלת עם אהבה, הזדקקות עם בגידה. החיים שוב מפגישים אותי עם הקונפליקט והפרדוקס הכלוא בתוך סבך הקשר שלא ניתן להתירו. גם בחיי הפרטיים וגם בחיי המקצועיים פעם אחר פעם אני נחרדת אל מול להבות האש החודרות ללא אישור, אל מול הכאב המקועקע עמוק בגוף, בנפש ובנשמה שנפגעה מאותה יד שגם נזקקת אני לה ותלויה בה.
טראומה היא מילה שמעלה בי לפעמים ציניות וזעם. לא מתוך רע וחוסר אמפתיה, חלילה. אלא מתוך הצרות  של המילה שכמו מנסה במילה אחת לתאר שריפה. איך מילה אחת תספר לנו על אש ששורפת, מותירה כוויות בדרגות שונות, על שלפוחיות מדממות, על מחנק בריאות של עשן סמיך, על אוויר רווי בפחד שמכווץ כל תא בגוף? איך במילה אחת נבין את זיהום האוויר של הלב שלא יכול להכיל יותר אהבה או לחוש אותה, שלוקח עשרות שנים לפעמים עד שהסמיכות מצליחה להידלל וקצת משבים של אוויר נקי מצליחים לחדור סביבו, גם אם לא נכנסים ישירות פנימה?
כמטפלים אנחנו רגילים להשתמש במילה טראומה כדי לתאר רמות שונות של פגיעות, דרגות שונות של כוויות. לפעמים אני מרגישה שהעבודה שלי כמטפלת היא בעיקר בכיבוי שרפות. אני יושבת עם המטופלים ומרגישה איך הלב עדיין מעלה עשן שחור, מזכרת משריפה שעדיין לא כבתה לגמרי. וכל פעם מחדש זה מעלה בי את הזעם על שכל כך קל להצית שריפה, כל כך קל לשמוט גפרור בוער ביער וכל כך קשה צריך לעבוד כדי לכבות אותה. בנחישות ובעקשנות הכבאים נלחמים, לפעמים ימים עד שהם משיגים שליטה. כל כך קל לגרום לפגיעות נפשיות ורגשיות, זה כל כך נגיש, בכולנו ובכל רגע נתון, בכל לב בוערת גחלת. וכל כך קשה לכבות את הלהבות. כמה קשה צריך לעבוד כדי להחזיר מעט את האמון בנו ובאנשים שסביבנו שיכולים גם לעורר השתהות ופליאה על גדולתם, אך גם לכווץ אותנו מול כוחם ההרסני. להחזיר אמון ללבנו שיסכים להיפתח שוב למרות הצלקות של השרפה.
אני רוצה להאמין שבטיפול אנו לא רק עוסקים בכיבוי השרפות ופינוי ההרס אלא גם מצליחים בעזרת עמדתנו המיטיבה, להנביט מחדש בתאי הלב זרעי אמון ואמונה שמאפשרים למשהו חדש לצמוח מתוכו.

כולי תפילה שהאש תשקט ותרגע, שלא תצטרך להוכיח לנו פעם אחר פעם את עצמתה. די לנו בכך שאנו מכירים בקיומה ובנזקקות שלנו בה.  

יום חמישי, 17 בנובמבר 2016

A secret chord: חווית כישלון בטיפול

A secret chord

"שמעתי שהיה אקורד סודי, שדוד ניגן ועינג את אלוהים..." כך שר לנו ליאונרד כהן בשירו הללויה. ברור שכל תרגום למילות השיר יוציא אותו דהוי וצרוד פחות מקולו המיוחד של ליאו. לשמחתי, עוד הספקתי להיות בהופעתו האחרונה בלונדון לפני מספר שנים. שם, אל מול קהל גדול התחנן את שיריו, כמו היה מתחנן שנאמין לו כולנו, נאמין למילותיו, לרגשותיו, לדרך שעשה. שנאמין ונחבור לשאלות ששאל, לתעוזות שבאהבותיו. שם על הבמה, איש קשיש, עם מגבעת וחליפה, עם מיקרופון ונערות שמלוות את קולו המחוספס הוא אמר לי שהוא שמע שישנו אקורד סודי.

מאז אני בחיפושים אחריו. מחפשת את אותו אקורד סודי שינגן בנגינה כל כך מופלאה עד שהאמונה תגבר על הצורך בהוכחה. שהאמונה ביופי ובטוב, תגבר על הצורך בלדעת אותו. לא תמיד פשוט לי להחזיק בידיעה הזאת. במיוחד בימים קשים בהם גלי הכאב מכים. במיוחד בימים בהם המפגשים בקליניקה עם הפצעים הפתוחים כל כך לא מותירים הרבה מקום לדמיון של סוף טוב יותר.
אני נכנסת לקליניקה שבוע אחר שבוע עם הילה. היא בתקופה לא טובה שלה. גל קשה יותר. רע לה וכואב לה. היא תשושה מלהחזיק ושוקעת אל מול עיני. כן, היא בהחזקה פסיכיאטרית ותרופתית בנוסף למפגשינו, אך עדיין נראה שלא מצאנו את אותו אקורד נכסף, את הקסם שיוציא אותנו מהשקיעה. כל ניסיון טיפולי משאיר אותנו מהלכות על מיתר דק המאיים להיקרע.
יש הרבה דברים כואבים בחיים, אחד מהם הוא להרגיש כישלון כמטפל. לדעת שלא הצלחת. ולא משנה כמה שניסית ונלחמת ורצית, לא מצאת את האקורד המסתורי שיכול לחולל את הניגון הענוג שאנחנו כל כך כמהים לו. כך אחרי שנה אני בעצם מבינה ומגלה שלמרות כישוריי כמטפלת וכל הכלים שרכשתי במשך השנים, כשלתי. כשלתי לא בכך שלא ריפאתי את הילה, ולא בכך שלא הוצאתי אותה מיגונה. כשלתי בכך שלא ראיתי והודיתי לעצמי כבר מההתחלה את מה שחששתי ולא רציתי להכיר בו - שאני מוגבלת. להכיר בכך שלא כל כלי טיפולי וגישה מתאימה לכולם ושישנם כאלו שזקוקים למשהו אחר, למישהו אחר. אילו הייתי מטפלת טובה יותר עבור הילה הייתי שולחת אותה למישהו אחר חודשים קודם לכן, שינגן על כלי שיתאים יותר עבורה. לשמחתי הילה ואני שרדנו את האובדנות, כך שכישלוני לא הרג אותה. אך עדיין נותרת אני עם תחושה חמצמצה של כישלון.
אני מנסה להתנחם בשירו של ליאונרד – הללויה. סוג של הודיה. אהבה היא לא מצעד ניצחון, אלא הללויה שבורה וקרה... הצלחה לא תמיד מגיעה עם תופים ומחולות, כמו גם הכישלון אך לעומתו של זה, הוא משאיר תמיד טעם של צריבה בבטן.
יעל שחר – פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית (טבעון ותל-אביב)


יום חמישי, 10 בנובמבר 2016

אמהות חורגות

המכשפה מהאגדות

האמא החורגת

אני, שבדר"כ לא עוקבת אחר פוליטיקה, לא יכולתי שלא לעקוב אחר הנעשה ביבשת העוצמתית והמתוסבכת כל כך. כן הילרי? לא טראמפ? מי הרע? מי הטוב? הרי כל הלכלוך תמיד באורח מופלא וניסי יוצא ברגעים שסמוכים להחלטת העם. כשהרייטינג גבוה, כשהאוזניים כרויות לכל צליל עם נימת לכלוך ודרמה, נעוט כולנו לדיונים שבסופם בעיקר אנו מוצאים את עצמנו מתקטבים ומתפצלים בין מילים ורגשות של מושחת, מניפולטיבי, אגרסיבי, נרקיסיסטי אל מול האישה, החזקה, העצמתית (שאולי חולה בכלל ולא מגלים לנו את כל האמת?). כל כך התרגלנו שבכל סיפור יש רע וטוב, עד שקשה לוותר לפעמים על הידיעה ולהשלים עם האין- צדק והאופל יחד עם החסד והאור.

ראי ראי שעל הקיר, היש יפה ממני בכל העיר?

את המכשפה באגדות, האמא החורגת, זאת שמענה את הבת החורגת, איך אפשר לאהוב? לרחם ולחמול על הילדה שמקרצפת רצפות למדנו גם למדנו, אך בשום סיפור עוד לא מצאתי את הצדדים המוארים של המכשפה. כשנינה הגיע אלי לטיפול הרגשתי שעולמי כמעט חרב עלי. ישבה מולי, לא פחות ולא יותר מאשר האם החורגת, זאת המכשפה מהסיפורים שלמדנו לתעב. נינה נשואה למארק שמבוגר ממנה בעשרים שנה. יש להם במשותף שני ילדים, אך מארק הביא עמו מנישואיו הקודמים את בנו. כשאני פוגשת את נינה היא בתחילת שנות השלושים שלה, אמא לשני פעוטות ומכשפה לנער מתבגר. נינה אומרת בפה מלא, מבלי להסס כי היא מייחלת למותו יום יום. הקנאה היא בלתי נסבלת. מארק אוהב את בנו ומנסה לתת לו ולפצות אותו על הילדות שכנראה לא ממש הייתה לו. נינה לא מסוגלת לראות את הקשר הזה ומנסה לעמוד בדרכם בכל צורה אפשרית. אני יושבת מול נינה ומגלה שאני שונאת אותה. פשוט לא מסוגלת לחוש טיפת חמלה אל מול המכשפה, האם החורגת שמנסה ללמוד את הנוסחה המדויקת לשיקויי הקסם 'שימיתו' את בנה החורג. כשאני שואלת את נינה מדוע הגיעה אלי, היא מספרת על בלבול שהיא חווה, על זוגיות רצופה במריבות וקשיים ועל חיים אומללים ולא מאושרים, שכמובן ישנו אשם אחד בכך- בנה החורג.
שנתיים עבדנו יחד. שנתיים בהם למדתי גם לשנוא וגם לאהוב, לזהות את המכשפה הרעה שהיא, כמו גם האם החורגת והאומללה של שלגיה, זאת שמקנאה ביופייה של בתה החורגת. זו שמרגישה שהזוגיות שלה מאוימת יום יום על ידי הבת היפהפייה. למדתי על האומללות שאנו גורמים גם לאם החורגת, זאת שמתעללת, בעוד אנו מתעלמים מן הכאב שהיא שרויה בו. כמעט באופן גורף אנו לא זוכרים כי מעבר לדמות הרעה והמתעללת ישנו סיפור של ילד כאוב, ילדה דחויה, ילד נטוש, ילדה מנודה. שכמעט מאחורי כל מכשפה בקולה המתגלגל בהד בעוביו של היער, ישנם סימנים דהויים של מישהו או מישהי שחייהם יכלו להיראות אחרת לו רק היינו שומעים מבעד לצחוקם המרושע ולקריאתם את בכיים השבור. "ראי ראי שעל הקיר, היש יפה ממני בכל העיר"? האם אי פעם אצליח להרגיש יפה מספיק ובטוחה מספיק כדי שלא אזדקק למראת ילדתי החורגת?
אני מקווה שגם בשבוע סוער שכזה, שכל התחזיות נראות קודרות, שצחוקה של המכשפה מהדהד בתוכינו מעל כל מסך אפשרי, נאפשר מעט לעוד חלקים להופיע. ואולי, רק אולי, נגלה כי האם החורגת ראויה גם היא להיות. ואולי, רק אולי, נגלה שכשהיא אינה חייבת להילחם על מקומה, חלקים טובים יותר יוצאים ממנה לעולם. ואולי אני סתם נאיבית שבוחרת לטמון את ליבי הכואב בחול.

יעל שחר – פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית

יום חמישי, 3 בנובמבר 2016

זהות בטיפול

בין האתמול למחר

"אני מרגיש שאני חי על ארגזים, שאני לא שם ולא כאן. את מבינה למה אני מתכוון? אני כבר לא יודע מי אני היום. עד לא מזמן הכל היה ברור לי, ידעתי מי אני. ידעתי את מי אני אוהב. ידעתי לאן אני שייך... ופתאום בום. הכל מתערער ומסתחרר סביבי ואני לא יודע לאן למקם את עצמי. זה כמו לחכות להובלה שתגיע לאסוף את כל הארגזים לדירה החדשה. עד שהמשאית תוריד את הארגזים בדירה החדשה, לאן אני שייך?"
לא שייכת לאתמול אבל גם לא ממש שייכת אל המחר
אני בת שש-עשרה. בשקט גוררת כיסא, מוודאת שאף אחד לא בסביבה ומטפסת להגיע אל הארון למעלה בחדר השינה. שם, עמוק מאחורי ערימת האלבומים התמימה השקית שלי מחביאה לי אוצר. אני מורידה בזהירות, מוציאה בחרדה ובהתרגשות את המכנסים. לובשת אותם בזריזות ודואגת שלא יציצו מתחת לחצאית הארוכה אותה אני לובשת. בלב הולם אני יוצאת מהבית. לא בטוחה, מתי כבר אפשר להוריד את החצאית ולהישאר רק עם המכנס?  אני מתלבטת אם לחכות עד שהאוטובוס יוצא מהשכונה או רק כשאגיע למרכז העיר. אבל חרדה עולה בי, מה אם פתאום אחד השכנים או מהמשפחה יעבור שם? אבל גם מה הסיכוי שהם יגיעו לשם בכלל... מצד אחד אני כבר כמהה להיפטר מהחצאית שמסמלת עבורי הרבה מחנק, אך מצד שני אני באימה מהלא נודע. מי אהיה? למה אהפוך להיות? האם אזהה בכלל את עצמי? ואולי בכלל לא אהב את מי שאגלה שהפכתי להיות. אני נשארת עם המכנסים מתחת לחצאית עוד שנים רבות. לא יודעת איך נמצאים במקום הזה שכבר לא של חצאית אבל עדיין לא לגמרי של מכנס. לא שייכת לאתמול אבל גם לא ממש שייכת אל המחר.  
זהות

כמה קשה לשהות בתוך מרחבי הביניים הללו. כשהדפוסים ההרגלים המוכרים כבר לא ממש מתאימים. כשהחולצה צמודה מדי למידות הגוף אבל מצד שני המידה הבאה רופפת מידי. המקומות האלו, החורקים והמגרדים, מה עושים אתם? מחכים? עושים?
זהות. כל אחד רוצה ללבוש זהות. משהו שיעזור לו להתמקם בעולם הזה של בין האתמול והמחר. היום אני פסיכותרפיסטית, אבל מחר? האם אני כבר יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה? ואולי לעולם אדע.
אתה יודע, אני עונה לו, לפי היהדות ממש אסור לכרות עצי פרי. ואם חייבים להוציא עץ פרי אז הוא צריך לצאת יחד עם שורשיו עד שיימצא מקום אחר להינטע בו. אתה מבין למה אני מתכוונת? שאולי בזמן שאנחנו ככה חיים על ארגזים ועדיין לא ממוקמים, נחשוב על זה כעל המסע שהעץ עובר. פרידה מחלקת אדמה מוכרת ומניבה, פרידה זמנית, לא נוחה ובטח מטלטלת. אבל עם ידיעה שבסוף נמצא את חלקת האדמה שלנו, את הבית שלנו. שבסוף בין האתמול והמחר נמצא גם את היום.

יום שבת, 29 באוקטובר 2016

תרבות החמסה והרוחות

תרבות החמסה והרוחות

"חמסה חמסה, טפו טפו" היא ממהרת להגיב כשאני עונה לה שאחותי ילדה בן. "בן פורת עלי יוסף, בן פורת עלי עין" היא ממלמלת ספק לעצמה, ספק לכל הרוחות והשדים שסביבה כדי שחלילה לא יתקרבו ויגעו לה בטוב, שחלילה לא יבואו ויהרסו ממנו.
חשיבה מאגית

"שלא תשכחו את הגביע של אליהו הנביא" אמא מזדעקת רגעים לפני ששולחן ליל הסדר כבר עומד ניצב ומוכן לטקס השנתי. איך אפשר לשכוח את הגביע? הרי אליהו הנביא מבקר בכל בתי ישראל בליל השימורים ולוגם מעט מן היין. כמה שחיכיתי ערה בלילות הללו, איכשהו תמיד עיניי נעצמו כנראה ברגע שהוא הופיע, ממש כמו אותם ילדים שממתינים בציפייה דרוכה להופעה הדרמטית של סנטה דרך הארובה. תמיד נרדמים רגע אחד לפני ומפספסים. כשגדלתי, הבנתי שלא כולנו זוכים לראות אותו. מה פתאום שאני אראה מלאך? זה הרי חלק מהסודות והרמזים, לא באמת כפשוטו. אבל את הגביע אנחנו מניחים מלא עם יין עד לשפתו, ממש כפשוטו.

את שומעת יעל, סגרתי את העסקה שכל כך רציתי, טאצ' ווד, אבל רגע, זה עץ בכלל?
אתה חושש מעין הרע?
"אמממ תראי, לא באמת, אבל את יודעת איך זה. מהבית... ואולי דווקא כן יש בזה משהו. אני מעדיף לא לגלות עד שדברים סגורים. את יודעת, שהעיניים של האחרים לא יקלקלו..."

אני חושבת על הטקסים והאמונות שאנחנו מאמצים, וגם אם כלפי חוץ אנו מתנגדים לתת לזה מקום או להכניס מזה פנימה, איפשהו שם עמוק בפנים ישנם שרידים של אמונות, של פחדים. שאנחנו נשלטים מעולם הבלתי נראה. שאולי עיניים בלתי נראות יכולות לחבל לנו. ואולי יש בזה אמת? ואולי זה רק פרי דמיוננו הפרנואידי? האם יש לדעת?

בחודשים האחרונים התחלתי להתנדב באחד מבתי החולים הפסיכיאטריים בארץ. שובצתי במחלקה שעיקר דייריה הם חולי סכיזופרניה. חלקם פרנואידים יותר וחלקם פחות. אני מגיעה למחלקה לאסוף את רמי איתי לכיוון חדר הטיפולים ששוכן במתחם בית החולים אך מחוץ למחלקה. אנחנו עוברים יחד את הגן הירוק שלרגע משלה אותי שאנחנו סתם שני מבוגרים שיוצאים להליכה בסביבה טבעית וירוקה.
"את רואה את צמרת העץ הזאת" רמי מצביע, "את שמה לב איך שאר העצים עומדים אבל דווקא העץ הזה זז? זה כי המלאך שלי נמצא שם. את רואה? ככה הוא מגלה לי שהוא שם".
המלאך הזה טוב אליך? אני שואלת. רמי שותק לרגע ואומר, אני חושב שכן. הלוואי ויכולתי לראות את כולו, אבל הוא רק מראה לי שהוא שם, מזיז את צמרת העץ בשבילי כדי שאזכור את הנוכחות שלו.
"ומה הוא רוצה ממך, המלאך הזה?"
"את לא מבינה מלאכים יעל, המלאך הזה כאן כי הוא צריך להזכיר לי להיות אני. הוא לא רוצה ממני כלום בכלל. הוא צריך לשמור עלי. הוא שומר עלי כדי שהדברים הרעים לא ייכנסו אלי. את מבינה?"
בתחילה הרגשתי שאני בעיקר מבינה, כמו אחד שמתבונן מבחוץ בתופעת טבע מיוחדת. אבל אז כשחזרתי הביתה, אל שיחת הטלפון עם החברה שמשתפת שסופסוף אפשר לגלות שהיא בהריון, כי כבר עברו את השלב שלא מגלים, חשבתי שאולי אני ואנחנו ורמי לא כל כך שונים. רמי פשוט לא מתבייש להסביר בקול את מה שאנחנו עדיין לא רוצים לגלות אפילו לעצמנו, ובטח שלא בקול.

יעל שחר – פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית


לקריאה נוספת: 

Google

הסובייקטיביות של המטפלת
5/5 stars
מומלץ !

יעל שחר
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

יום שבת, 22 באוקטובר 2016

טיפול נפשי | שוהה בלתי חוקי

שוהה בלתי חוקית

לאחרונה אני פוגשת בהם יותר. הם מגיעים בתדירות גבוהה יותר. הם אינם שייכים למגזר מסוים. התופעה הזו חוצה עדות, צבע עור או מצב חשבון בנק. אני מתכוונת לתופעה של ה'שוהים הבלתי חוקיים'. אלה שמרגישים שאסור להם להיראות אלה שמשתמשים בכל המשאבים וההגנות שיש ברשותם על מנת להסתתר, להסתיר את מי שהם. חלקם מתחבאים מאחורי אמונות שהושרשו בהם עוד מהבית "אני לא ראוי", "אני כלומניק", "אין לי עתיד", "אסור להראות רגשות", "אסור לתת לאחרים לראות את 'האני האמיתי' שמתחת למסיכות". חלקם מונעים מפחד שבמידה ויתגלו הם ייתפסו "כשהיא תגלה מי אני באמת היא לא תרצה לחיות איתי", "אם יידעו מה אני מרגיש באמת לא יאהבו אותי יותר".
illegal tenant 
קשה להיות שוהה בלתי חוקי, זה מורכב אבל באורח פלא זה משהו שמתרגלים אליו די מהר. כשעזבתי לאנגליה מהארץ הייתי בת עשרים. לא ממש הבנתי אז את המשמעות של ויזה ושל אשרות שהייה. וכך מבלי להתכוון או בכלל להבין מצאתי את עצמי שוהה בלתי חוקית בלונדון. חייתי כך מספר שנים עד שהתחלתי את לימודיי וקיבלתי ויזת סטודנט. די מהר הבנתי שלהיות 'לא חוקית' מצריך ממני ללמוד כללי משחק חדשים. אין ביכולתי לפתוח חשבון בנק אז אני צריכה לעבוד בשחור. אסור לי להיראות במערכת אז אני לומדת לפתח קשרים עם שוהים בלתי חוקיים אחרים ודרכם למצוא עבודה מבלי להצהיר עליה. בהתחלה ההתנהלות הזאת מרגישה מגושמת ולא כל כך נוחה. אבל האמת שהיא הרגישה לי מאד מוכרת. הכרתי את המקום הזה בתוכי עוד הרבה לפני שהגעתי ללונדון. המקום שבאופן טבעי מסתתר מאחרים. לא מדבר, לא משתף, לא חושף. בעיקר נמנע מלקחת מקום בעולם. וזה לא שלא היה לי מה להגיד או לשתף, לכל אחד יש מה לתת ולהשפיע. אבל לא הייתה לי בכלל את ההבנה שיש לי לגיטימציה להשמיע את קולי.  שיש לי מקום כאן ושמותר ואפילו מתבקש שאקח אותו.
כשאורי מגיע אלי, גבר בן 50 עם כאבים כרוניים אני מזהה די מהר שהוא שייך ל'שוהים הבלתי חוקיים'. האתגר בלתפוס מקום בחדר, תחושת הכיווץ כשהפוקוס עליו, השימוש בכאב כלגיטימציה להיות איתי, כל אלה עזרו לי לזהות אותו. שב"חים מריחים אחד את השני כנראה. אני מגששת ומבררת אם אכן הוא מאלה, אלה שמרגישים שעדיין לא קיבלו את אשרת השהייה שלהם כאן בעולם. את המחיר הכואב שלהיות לא חוקי אורי משלם גם בגופו. הוא מגיע עם ההבנה שזה כבר מעיק ולא נח ומשהו חייב להשתנות עבורו.
"מה צריך לעשות כדי שנקבל את התושבות שלנו כאן?" אני מבררת יחד עם אורי. התהליך לקבלת מעמד חוקי אינו פשוט בכלל. כל כך לא פשוט עד שלפעמים קל יותר לוותר על הרעיון ולהישאר לא חוקי, היכן שהכללים ברורים יחסית.
כיום, כמעט שנתיים לאחר החזרה שלי לארץ, אני עדיין מרגישה את האתגר בלהיות חוקית. זה לא מובן מאליו שיש לי חשבון בנק, שמותר לי לעבוד, שאני יכולה להצהיר על העבודה שלי, שאני יכולה להצהיר על עצמי שאני כאן. לפעמים אני מתגעגעת לאנונימיות שהייתה לי בלונדון, במקום שבו יכולתי להיעלם אל תוך בועת קיומי.
אורי מלמד אותי ואני אותו, ביחד מסתגלים למעבר. לומדים שמותר לנו להיות. ומותר לנו לקחת מקום. לא תמיד זה קל וגם לא תמיד זה מתגמל באופן מיידי. לא פעם אנחנו משתעשעים ברעיון של לחזור להסתתר מהעולם אבל מגלים שהחזרה לשם כבר לא מרגישה כל כך בבית וגם לא טבעית.
בינתיים אנחנו בין לבין.... בדרך לקבלת אשרת שהייה חוקית בעולם.  



Google
פסיכותרפיה גופנית
Rated 5/5 based on 49 reviews
מכון טמיר לפסיכותרפיה
יגאל אלון 157 תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 1800509809

יום ראשון, 16 באוקטובר 2016

דרך חור המנעול

דרך חור המנעול


דלת החדר סגורה. אני אמורה כבר לישון. אני לא בטוחה מה השעה אבל במיטה לידי, אחיותיי כבר מזמן נרדמו ושקעו בשינה עמוקה. אני שומעת קולות של שיחה מהסלון. אני מזהה את הקולות של ההורים ועוד קול שאינני מכירה. אני נצמדת אל הדלת מנסה להקשיב. נראה כי הקולות מתקרבים ומתרחקים ממני. אני נעמדת מול חור המנעול, עין אחת עצומה, נעזרת בכף ידי שמכסה אותה. עין שנייה פקוחה צמודה אל החור ומנסה לראות את מה שמתרחש מעבר לחדר. אני מרגישה את המתח באוויר ואני לא יודעת למה. אני לא מעזה לצאת מהחדר ולבדוק, אז במקום זה אני מסתתרת מאחורי הדלת הסגורה ובודקת מה קורה דרך חור המנעול.

רואה ואינה נראית. אני חשה את ההקלה בידיעה שיש בי את החופש להסתכל ולבחון במידה המתאימה לי מבלי להרגיש חשופה מידי. לוקחת חלק מההתרחשות בדרך אותה אני יכולה להכיל. אוספת את שברי התמונות שנחשפות מולי, מנסה לחבר סיפור שיתאים לתמונה נעלמת. יש משהו מנחם בידיעה שאינני נראית. שיש בי את החופש להביט ארוכות מבלי שיפסיקו אותי, מבלי שיתקשרו איתי. מבלי שיפריעו למחשבותיי ודמיוני להפליג. אני מכירה את התחושה הזו. היא מלווה אותי מגיל צעיר. התחושה הנעימה של לראות ולהניח שאיני נראית. עיניי אומנו לקלוט שברי תמונות, הבעות, קמטי צחוק או לעג. אוזניי אומנו להבחין בדקויות של טונים ואינטונציות, ברמיזה נסתרת של תרעומת, של נחת, או של סיפוק. במשך שנים ישבתי והתבוננתי על עולמי כלל לא מודעת לכך שאני תופסת מקום במרחב ושגם אותי ניתן לראות ולקרוא.
כשאני פוגשת את דניאל לראשונה אני נזכרת באותה ילדה. ילדה שרואה ואינה נראית. דניאל, נער שסובל מאוטיזם מתפקד ומתקשר אך ברמה מוגבלת וקטועה. הוא מגיע מלא בחרדה וחששות מהמפגש בינינו. אנחנו מתיישבים בשני כורסאות זה מול זה. דניאל נמנע מלהביט בי. קשר העין מלחיץ אותו. אני חשה את המתח שהוא מביא אתו לחדר. הנשימה שלי מתכווצת וגופי נדרך. אנחנו יושבים אחד מול השני, כמו שני ילדים מבוישים מפחדים 'להיתפס' על ידי האחר. דניאל נע בין הרצון שאתקרב אליו ואכיר אותו אל הרצון שלא אראה אותו, הכמיהה להיות רואה ואינו נראה. אנחנו יושבים ובאופן אינסטינקטיבי מבלי לחשוב אני מצמידה את כפות ידי על עיניי. מסתירה את עיניי ומסתתרת בו זמנית. כך במשך מספר דקות אני ודניאל בשקט לא אומרים מילה. אני מרגישה איך בהדרגה הנשימה שלי מתייצבת. לאט לאט בתוך החושך שבין כפות ידי, אני שוקעת אל תוך השקט. אני חשה את האווירה בחדר שמתרככת. דרך עיני הסגורות אני יכולה לחוש את הנוכחות של דניאל. הוא שקט יותר. אני יוצרת חריץ בין אצבעותיי ולשבריר שנייה מבטינו נפגשים. דניאל מחייך חיוך מבויש ומסיט את ראשו. אני מורידה את כפות ידי. ומזמינה את דניאל לדבר איתי. כשזה יותר מדי לנו אנחנו כבר יודעים שיש באפשרותנו להסתתר מאחורי כפות הידיים, "שתמיד אפשר לסגור את הדלת, להסתתר מאחורי המסתור ולהביט דרך חור המנעול".
לצד הרצון להיות חלק, להיראות ולקבל הכרה, לעתים העולם יכול להיות יותר מדי. יותר מדי קולות, יותר מידי עיניים. יותר מידי ריחות. יותר מידי רגשות. והכל צף וגועש אל מול העיניים. הכל מרגיש חשוף וכל מה שרוצים זה להסתתר אך לא להיעלם לגמרי. עדיין להיות בשליטה, לשמור על חוט של קשר דרך בועה דמיונית אך כל כך מוחשית. הבחירה של לראות ולא להיראות היא שלב הכרחי לפני פתיחת הדלת. כל אחד בוחר את חור המנעול שמותאם לו.
לחור המנעול מספר איכויות. הוא גם יכול לאפשר לנו לראות ולא להיראות. הוא גם לא פעם עוזר לנו בוויסות המידע שאנו רוצים לחשוף או להיחשף אליו. עד כמה אנו כמטפלים, במודע או לא במודע, משתמשים בטכניקה דומה לזאת שיצרנו אני ודניאל? אני חושבת על מטפלות שיתאפרו בבוקר לפני כניסתן לקליניקה לאחר לילה ארוך ללא שינה על מנת להסתיר את עייפות הגוף, או על אלו שחיוך רחב מסתיר כאב ועצבות שלא מוכנים עדיין להיראות על ידי העולם. האם גם אנחנו, בעמדה הטיפולית שלנו מתבוננים על העולם, ונעזרים לא פעם, בחור המנעול?

יעל שחר – פסיכותרפיסטית גופנית והתייחסותית

Google

הסובייקטיביות של המטפלת
5/5 stars
מומלץ !

יעל שחר
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

יום שני, 3 באוקטובר 2016

אנו מתירים להתפלל עם העבריינים

"אנו מתירים להתפלל עם העבריינים"

"בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הקהל הקדוש הזה אנו מתירין להתפלל עם העבריינין", כך פותחת תפילת כל נדרי את ראש השנה. אנו מבקשים להתיר את כל השבועות והנדרים שהתמוססו, את כל ההבטחות שלא כובדו. את כל האמיתות שנבגדו.
אימת הדין של ראש השנה ליוותה אותי עד לא מזמן, יום המשפט בו ייקבע גורלי בפני יודע ורואה כל. כמה אשמה מוחזקת במקום הזה, המקום שצריך להיות בסדר, שצריך להיצמד לחוקים. התפיסה המפוצלת של טוב מול רע, של אמת מול שקר שזורים בתוך ההוויה של ה'נעשה ונשמע', התפיסה כי ישנה אמת אחת שעלינו להתמסר ולהיכנע לה. בדת ישנם חוקים. חלקם הגיוניים וחלקם פחות. אדם מאמין, כזה שאמון על התורה וחוקותיה, לומד את הציווי של 'נעשה ונשמע' מגיל צעיר. קודם מקיימים, מתמסרים לחוקים ורק אח"כ שומעים, שואלים, מבררים ומקשים. העשייה קודמת להגיון אך יותר מזה אינה תלויה בהסבר ההגיוני.
כאדם שגדל בתוך מסגרת דתית ואדוקה מאוד, אני מוצאת את עצמי תמיד נעה בין כפירה ואמונה בהרבה רבדים בחיי. מצד אחד ההתמסרות לצורה, ומצד שני הרצון לנוע בתוכה. מחפשת את הריקוד החופשי, ויחד עם זאת המוגדר. הולכת בעקבות התנועה ומחפשת מקום שבו תנועתי תתקבל על גווניה הייחודיים.


כפסיכותרפיסטית לא פעם אני תוהה עד כמה יש מקום המאפשר חקירה, מקום המאפשר להקשות על סדר זה של 'נעשה ונשמע'. כמו בכל עולם ערכי ומסודר יצרנו מערכת חוקה ומשפט. כל אסכולה וה'עשה ואל-תעשה' שלה. כל זרם בעולם הטיפול והחשיבה הייחודית לו. וכמו שמסגרת יכולה לאפשר ולהבנות, כך בעיני היא טומנת גם סכנה. סכנה שהצורה תתקשח יותר מידי ותיהפך כמו לדת שעליה אין עוררין.
מה עלינו לעשות בכדי להשאיר מקום ומרחב ליצירה, לתנועה, וכמו באומנות, לאימפרוביזציה? האם יש מקום לפתוח ולבדוק מהי צייתנות מקצועית, כמו אתיקה, והאם תמיד היא לצידינו או שמא לפעמים דווקא עומדת בדרכינו? האם ישנה נקודה בה המסגרת התומכת והעוטפת משתנה מרחם מגדלת לכלוב מסורג שמכווץ ומצמצם? עד כמה לנו, כמטפלים שמכירים באחריות שאנו נושאים על כתפינו בעבודתנו בשטח, ישנה לגיטימציה לערער ולהרהר על 'ממסד הפסיכותרפיה',  להעז ולכפור 'באלוהי' הפסיכותרפיה?


רות הכירה את בן זוגה מספר שנים לאחר שהשלימה את גירושיה הראשונים. היא מאושרת וטוב לה. "אנחנו מאוד מאושרים. נפשו קשורה בנפשי ואנו לא רוצים להיפרד" כך היא אומרת לי. למה להיפרד אם כן, אני שואלת? רות מסבירה: נישאתי לבן זוגי בנישואים אזרחיים. בעלי נושא שם משפחת כהן ומכיוון שאני גרושה מבחינה הלכתית אסור עלינו להינשא מטעם הרבנות. רות מספרת כי פנתה אל הרב בבקשת מוצא. היא רוצה לחיות עם בעלה בנישואים יהודיים אך נתקלת במבוי סתום. רות מקריאה לי את תגובת הרב לשאלתה: "...אם בעלך הוא כהן אין כל אפשרות להסיר את הכהונה, וכל רגע ורגע שהוא נשוי לך ובפרט בעת שהוא חי איתך כבעל ואשה הוא מחלל את כהונתו ושניכם חוטאים בכך, אין כל דרך להתיר נישואי כהן לגרושה... מחובתכם להיפרד...אין כל דרך להתיר לכם לחיות יחד".
לכאורה, אין כאן הרבה מקום לשאלה. האדם המאמין ילך אחר פסק ההלכה. יקבל את האמת השרירותית כמות שהיא. האדם הפחות מאמין, הספקן והכופר ייתכן כי ילך אחר ליבו ויתעלם מפסק רבני שכזה. רות מגדירה את עצמה כאדם מאמין. חשובה לה דעת הרב והרצון להינשא כהלכה ובאותה עת התשובה וההנחיה של הרב מעמידה אותה אל מול מציאות בלתי נסבלת. רות ואני נמצאות במרחב לא פשוט בכלל. מצד אחד אלוהים, הדת והכללים, ומצד שני אהבה, תשוקה והרצון בחופש לנוע אחר הלב.
איך נעים בתוך קונפליקט שכזה? האם יש בכלל מקום לתנועה? האם בכדי לשרוד את המתח הזה יהיה עלינו לבחור צד? או אמונה או כפירה? אנחנו נכנסות לתהליך של חקירה משותפת: האם יש מקום בתוכי כאדם להחזיק באמונותיי ובד בבד לבדוק אפשרויות נוספות. לבחור מבלי לזנוח? לכפור, להאמין ולכפור בו זמנית. להתמסר ולהתמרד באותה נשימה. האם אשרוד/נשרוד מתח שכזה?
בתחילה, חייבת הייתי להודות ביני לביני, וביני לבין רות כי הדילמה שאתה היא מגיעה נוגעת לי בהרבה עצבים חשופים. לשבור מסגרות זהו משהו שאני יודעת לעשות טוב מאוד. אולי טוב מדי. לשבור אלוהויות לא מפחיד אותי באותה מידה שהתמסרות טוטלית מאיימת עלי. ולכן כשרות הציגה את מצבה המורכב בתחילה חשתי בעצב. לאחר מכן חשתי זעם ואז התמלאתי בחמלה. התעצבתי על הצורך, הקיומי כל כך, שלנו ב'רב' שייתן לנו את האישור לקיומינו ולבחירותינו. התעצבתי שזהו חלק שמוטבע בתוכינו מיום היוולדנו. שאנו זקוקים לכללים וחוקים על מנת להתפתח וייתכן כי המחיר שאנו צריכים לשלם על כך הוא בוויתור גדול. ואז זעמתי. זעמתי על כך שמתוך הצורך ברחם מגדלת ומכילה, יצרנו אין ספור מסגרות ותבניות נוקשות. זעמתי על השליטים והניצבים שאנו עסוקים בלהעמיד מעל לראשינו ושלעתים כה קרובות אנו מאבדים את הגמישות שלנו, מאבדים את הקשר הישיר אם האני מאמין שלנו, עם ההיגיון שלנו אך בעיקר עם הלב שלנו. זעמתי על הפחד שמגיע יחד עם הכפירה. ואז הרשיתי למעט חמלה להגיח בתוכי. חמלתי עלי וגם על רות.
לכאורה כל כך פשוט לתת ל'אבא ואמא' להחליט ולבחור בשבילינו. כמה מפחיד זה להעז ולפתוח את השערים לאפשרויות שונות וחדשות. למשהו שאיננו בר צורה עדיין, כמו תנועה ספונטנית בריקוד חופשי כאשר התנועה הבאה אינה ידועה לי אך ברור לי שגופי יוביל אותי אליה.
מאחלת לכולנו שנה שבה נעז 'להתפלל עם העבריינים', נסכים לקבל גם את החלקים המרדניים והכופרים הללו בתוכינו. שנאפשר גמישות לנוע בין אמונה וכפירה מתוך כבוד ואחריות לאחר ולעצמינו.


יעל שחר – פסיכותרפיסטית גופנית

www.body-psychotherapist.com

Google

הסובייקטיביות של המטפלת
5/5 stars
מומלץ !

יעל שחר
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552