יעל שחר

יעל שחר
פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית

יום רביעי, 20 ביולי 2016

מטפלת שחורה

מטפלת שחורה

כבר מגיל צעיר מאד הבנתי את המשמעות של היותי ממוצא מזרחי. בשכונה חרדית לא צריך להיות גאון כדי להבחין בהבדלים ובפערים. המעמדות זועקים מכל פינה. מהלבוש, הצבע ועד המבטא. אני ילדה מזרחית כהת עור ומתולתלת בשיער שחור ועיקש לומדת בבית הספר החרדי והאשכנזי לבנות "בית יעקב".
אצלנו בבית לא ניסינו להיטמע בחברה האשכנזית, כמו שרבים ניסו. אצלנו היה ברור שיש אותנו ויש אותם. הרבה בוז רחשו אצלנו 'לחיוורון האשכנזי', כמו שקראנו לזה, ובמקביל השכנים זיכו אותנו בבוז ל'פרענקיות' שלנו. ולמרות שאצלנו לא השתתפו כלל בבחירות, 'בוז ג' רק ש"ס' היה המנון שליווה את רב ילדותי.
עתידי היה לי די ברור כילדה. לסיים בקושי את התיכון ולצאת לעבוד. על השכלה גבוהה מי חשב ומי בכלל חלם. עוד בתיכון עצמו יצאתי לעבוד מיד אחרי בית ספר. בתחילה התביישתי למלצר באולמות אירועים של מאה שערים. העובדה שצוות המלצריות כללה בנות מזרחיות בלבד ששירתו את המשפחות האשכנזיות רק העצימה את הפער. היה ברור לי שאף בחורה אשכנזייה לא תבזבז את מנת המשכל שלה ותצא להרוויח דרך מלצרות. אבל לי לא הייתה את אותה תושייה כמו שלהן, אני לא חשבתי איך להרוויח דרך קייטנת קיץ לבנות או להיות מורה פרטית. זה אפילו לא עבר בתודעתי כמשהו שאני רשאית לחשוב עליו.
בגיל עשרים ואחת התמזל מזלי ונסעתי ללונדון. התכנון היה שאסע למספר שבועות מה שהפך די מהר לאחת עשרה שנים. לונדון לימדה אותי וחינכה אותי מחדש. בתוך עיר קסומה בה רב תושביה זרים, למזרחיות שלי לא היתה משמעות. היותי ישראלית יהודיה בקרב עמים שונים לרוב עוררו סקרנות ומשיכה להכיר. לעתים רחוקות מאד חשתי ניכור וריחוק בגלל זהותי. בלונדון לא התבקשתי להצטדק. הייתי מיעוט בתוך עיר שמורכבת ממיעוטים. הייתי זרה בתוך מקום שמורכב מפליטים ומהגרים.
את הכשרותיי כפסיכותרפיסטית גופנית עברתי בלונדון לצד אנשים יקרים מעמים שונים. בתום ההכשרה עבדתי בארגונים שונים. לבנים, שחורים, אסייאתיים, אירופאים ומוסלמים- כולם היו חלק מחלקי הפאזל האנושי שהרכיבו את הפרקטיקה שלי. השיח העדתי כמו ונעלם עבורי.

ינואר 2015.
אני חוזרת לישראל. יש שיגידו שחזרתי הביתה. אני אומר שחזרתי לגלות. לאחר כמה שנים בהם הקליניקה שלי פרחה באנגליה אני אורזת את עצמי, נפרדת מלונדון וחוזרת למדינתנו במזרח התיכון. והנה אני כאן פותחת את הקליניקה שלי. מזמינה ומזמנת מטופלים. אני לאט לאט מרגישה שצער ישן/חדש עוטף אותי. לוקח לי זמן להבין אותו. אני מרגישה בחוסר נוחות. משהו מתכווץ בתוכי כמעט כמו בפעמים הראשונות שיצאתי למלצר בחתונות של מאה שערים. אני עוברת בראשי ובלבי על כל האנשים היקרים שנכנסו אל חיי, על כל הנשים היקרות שהכניסו את חייהן לחיי. על כל אותם שנותנים בי אמון ומגיעים שבוע אחר שבוע. נכנסים לחדר הקטן. ופתאום אני מבינה את הכאב העמום שמתקנן לו בבטני. אני מגלה שבחוויה שלי כל מטופלי הם אותם אשכנזים שלפני עשרים שנה צעקו בשבילים 'פרענקית שחורה' כשעברתי בדרך מהמכולת השכונתית. אני מגלה שעורי חזר להיות כהה. אני פתאום לא כל כך מבינה מהו תפקידי. אני יודעת להגיש בורקסים וקוגל לשולחנות. אך האם אני יודעת להיות המטפלת השחורה שנוגעת, מכילה, מערסלת, מגוננת, ומדממת עבור מטופליי הלבנים?
את רינת ראיתי מספר חודשים בודדים. מצבה הכלכלי לא אפשר לה להמשיך בטיפול. אני מתכווצת בתוכי. אני מציעה לה הנחה משמעותית אך הכבוד לא נותן לה להסכים להצעתי. מפגש אחרון. סיכומים מהשבועות שעשינו יחד. רגע הפרידה הגיע. היא מבקשת- יעל, אפשר חיבוק? אני נעמדת נענית לבקשה וממלמלת בתוכי, אחרי הכל פסיכותרפיסטית גופנית, ואני שומעת אותה ממלמלת באותה שנייה, אחרי הכל פסיכותרפיסטית מזרחית.
Google
הסובייקטיביות של המטפלת
5/5 stars
מומלץ !

יעל שחר
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה