יעל שחר

יעל שחר
פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית

יום חמישי, 25 באוגוסט 2016

ברכת הרב

ברכת הרב
בתור ילדה גדלתי בידיעה שכשיש דילמה, התלבטות או ספק אז הולכים לשאול את הרב. הרב, דמות סמכותית ומיטיבה (לרוב), מקשיב למקרה שמוצג בפניו ולאחר מכן נותן את עצתו וברכתו. מי שבוחר ללכת לשאול את הרב יודע שעליו להתמסר ולקבל את תשובתו גם אם היא ההפך ממה שציפה או ממה שהגיונו אומר לו.
כשהייתי נערה, ניצבתי לא פעם בפני החלטות, שאז נחוו לי כבלתי אפשריות. בגיל שבע-עשרה יצאתי ל'שידוכים' לראשונה. תהליך השידוכים הנו תהליך מטלטל לא פחות מעולם הבליינד-דייטים החילוני, ואולי אף יותר. אני זוכרת שכשעלתה הצעה לגבי משה שמחתי מאד. הוא נשמע בחור טוב ממשפחה טובה. עברנו את שלב ה'בירורים' בהצלחה, שלב בו כל צד מברר על השני אצל החברים, המורים ואף השכנים והשדכן קבע לנו פגישה שהתקיימה בבית דודי. הפגישה הראשונה עברה 'בסדר', מה שלא נתן לשנינו סיבה לפסול את ההמשך. וכך בתיווכו של השדכן המשכנו לפגישה שנייה. אחרי פגישה שנייה מפלס הלחץ החל לעלות בתוכי. בשלב זה אני כבר אמורה לדעת לאן נושבת הרוח. האם זהו הבחור שאתו ארצה להקים בית ומשפחה? לא נהוג למתוח את שלב הפגישות ואני יודעת שלאחר פגישה שלישית כבר אצטרך להחליט אם כן או לא. אם כן - לחתונה ואם לא - להוריד את השידוך. אני מבקשת לקבל יומיים כדי לחשוב על זה אבל גם אם אקח שבועיים זה לא יעזור. אני לא יודעת מה להחליט. אני לא יודעת מה נכון או לא נכון. אני צעירה מדי ומפוחדת מדי כדי שיהיה בי את המשאבים לדעת להחליט מה נכון עבורי.
אז מה עושים כשיש ספק? הולכים אל הרב. אני מבקשת מדוד שלי שיתקשר עבורי אל הרב. אני עומדת לידו ממתינה בדריכות לשמוע מה יעלה בגורלי. הרבה שומע את הדוד שמפרט על הבחור ומה אנו יודעים עליו. להפתעתי דודי עוצר באמצע שיחת הטלפון, פונה אלי ואומר, "הרב שואל אם את מבקשת עצה או ברכה?" זהו רגע היסטורי עבורי. אני לומדת כאן משהו שינחה את חיי מאותו רגע ואילך.
לבקש ברכה מהרב, משמעו לקבל תמיכה. להסכים להישען ולהזדקק כדי להכיל את הבלתי נסבלות של הצורך להחליט, של לקיחת אחריות ושל בחירה. אני בפעם ראשונה מבינה שאני יכולה גם להישען על האחר ועדיין מבלי לאבד את עצמי. לעומת זאת בקבלת עצה מהרב, עלי להגיע מתוך התמקמות שמבטלת את זכות הבחירה שלי, נותנת כוח לזה שרואה ושיודע יותר ממני. הרי ברור לי שאם אענה לרב שאני רוצה את עצתו, הוא בעצם ייתן לי את התשובה 'הנכונה' עבורי. אני ערה לפיתוי שאני חשה בקבלת עצה שתחסוך ממני את כל הלבטים והחרדות שכרוכים בהחלטה הרת גורל שכזאת. אבל מצד שני אני לא יכולה להתעלם מהחשש, ומה אם יגיד לי כן לחתונה? האם אני באמת מוכנה לשמוע ולציית?
אני מקשיבה לשני הקולות שעולים בתוכי, לוקחת רגע בכדי להבין את המשמעות של העניין ואני עונה לדודי שאני מבקשת "ברכה". הרב מברך והשיחה מסתיימת.
אליסון, בת 45, מגיעה אלי עם שאלות על הזוגיות שלה. כביכול מעל פני השטח הכל נראה בסדר. הזוגיות מתפקדת. בן זוגה אוהב אותה והיא אותו, אבל עדיין משהו בה לא נינוח ולא מסופק והיא מרגישה שהיא רוצה לברר את זה לעומק. "האם כך חיי הולכים להיראות ולהיחוות עד שאזדקן? ואולי אני אתו כי התרגלתי וכי נח לי?" אליסון  שוטחת בפני את כל הטיעונים האפשריים שמתרוצצים בתוכה, כמו גם את החששות באם תבחר להיפרד "ומי מבטיח לי שאי פעם אמצא אהבה אחרת? אף אחד לא באמת מחכה לי שם בחוץ, וגם אם כן יכול להיות שדי מהר אבין שזה לא עונה לי על החוסר סיפוק שאני חווה עכשיו".
מה נכון יהיה לי לעשות, שואלת אותי אליסון בעיניים מתחננות לתשובה, האם עלי להישאר במוכר ובידוע הלא מספק או לצאת להרפתקה לא נודעת, מאיימת ומרגשת כאחד?
אני מקשיבה לאליסון ומרגישה את חוסר האונים. אני שומעת את הבקשה שלה שאצליח להראות לה את מה שהיא לא מצליחה לראות, שאתן לה את עצתי.
שיחת הטלפון עם הרב עולה בתוכי לא פעם בחדר הטיפולים. אני פוגשת נפשות הכמהות לאמא שיודעת, לאבא שמבין ורואה, למישהו שיגאל אותם מהקושי לשאת את הלא נודע, מהכאב שכרוך בלקיחת החלטה. "אז מה אני אמור לעשות? איזה קורס את חושבת שעלי לבחור? את חושבת שזה נכון לי לעבוד שם? את חושבת שאני צריכה להפרד ממנו?" אני שומעת את הקריאה האותנטית והנזקקת כל כך. ואני, מה אני מציעה? ברכה או עצה?  

יעל שחר – פסיכותרפיסטית גופנית והתייחסותית


Google

הסובייקטיביות של המטפלת
5/5 stars
מומלץ !

יעל שחר
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

יום חמישי, 18 באוגוסט 2016

האם עיניי אכן עיוורות?

קיץ 2014, לונדון
מבצע צוק איתן
כן, אמנם עברו כבר שנתיים (ובקצב של המדינה שלנו זה המון) ואולי דווקא עכשיו כשהרוחות מעט רגועות (או שרק נדמה לי) אני מרגישה שסופסוף זה קצת בטוח להעלות את הנושא. במחשבה שניה, בטוח, אולי זה אף פעם לא יהיה כשמדובר בנושא טעון כל כך. בזמן המבצע גרתי וטיפלתי בלונדון. שאלות רבות על העמדה שלי כמטפלת בזמן רגיש זה עלו בי.
כמה אנחנו כמטפלים באמת מאפשרים לשיח הפוליטי והטעון להתקיים? הסיכוי המירבי שאם נשמיע את דעותינו מהר מאד נכנס למשבצת המפוצלת של "יפי הנפש השמאלנים" או יודעי הדבר הימניים, אלה "שרואים את התמונה בכללותה" ויודעים ש"יש רק דרך אחת לשרוד. זה או הם או אנחנו". קשה להחזיק מורכבות, ובטח אל מול איום קיומי.
"המטפלת הכובשת"
אני ישראלית בקיץ האפרורי של לונדון. רחוק כביכול מהדרמה שמתחוללת כאן בארץ, אך קרובה יותר מתמיד. בתוכי מתנהלים קרבות אל מול התמונות שרשת הטלוויזיה הבריטית משדרת. וכמו שרק הם יודעים, התמונות הן חשופות ומזעזעות ומציגות בעיקר את הצד של שכנינו הפגועים. מנגד אני מתעדכנת בכל רגע נתון דרך הפייסבוק ואתרי החדשות במה שקורה בצד שלנו. ליבי נחמץ על כל חייל שנפגע, כל משפחה אבלה. אני חושבת על המוני המשפחות שחופש הגדול עבורם הוא רק סיוט שאינו נגמר. הלב שלי עושה לי סלט גדול ואני הולכת עם בטן מכווצת.
לא כל כך נעים להיות כאן. הפגנות ענק שתומכות בעם הפלסטיני ומציעות להשמיד אותנו מכניסות מתח חדש לעיר הגדולה. אני נמנעת משיחות פוליטיקה. לא בא לי להצדיק או להצטדק. גם לא בא לי להכחיש או להתכחש. אני גם לא מבינה גדולה בענייני גבולות, כיבוש, עצמאות, מדיניות וביטחון. אני כן מבינה בענייני כאב, חוסר צדק, יאוש, הדחקה, הכחשה, תקווה, כמיהה.
אני רוצה להימנע מכל דיון שמעלה קונפליקט ועימות אבל לא כך מרגרט. מרגרט רק מחכה לפגישות שלנו כדי להטיח בי את כל מה שהיא חושבת עלי. בשבילה הרי אני מייצגת כרגע את התוקף, את זה שבמשך שנים רמס אותה בסיפור חייה. בעבורה אני לא יותר מעוד אחת שמנצלת את יחסי הכח לטובתי. מרגרט זקוקה לי בכדי לשנוא ולכעוס עלי. אנחנו מתראות פעם בשבוע כאשר בין המפגשים אני זוכה לקבל אימיילים ארוכים וזועמים. "איך לא למדתם מהשואה? איך אתם לא רואים את החלש ואת המיעוט, איך עיניכם נשארות עיוורות לעוולות?"
האם עיני אכן עיוורות?
בתחילה האשמות של מרגרט הודפות אותי. מצאתי את עצמי נעה בין תחושת אשמה והסכמה לבין המקום שרוצה להגן 'על הבית', עלינו, בכל מחיר. אני נכנסת למפגש בחשש גדול. אני כבר מכירה את התוקפנות שלה. כאשה טרנסג'נדרית היה עליה להתייצב איתנה מול לא מעט חזיתות. היא יודעת על שדה קרב ועל מלחמות התשה. העלבונות והדחיות שהיא חוותה בחייה השאירו צלקות צורבות שממאנות להחלים. את התוקפנות שלה אני בהחלט מכירה. אבל הפעם זה שונה. הפעם היא מכניסה אותי בכח לתפקיד שאני לא מוכנה לקחת עלי. עם כל ההתחממות הפוליטית היא מסרבת לראות בי גם את יעל שהיא מכירה כבר למעלה משנה. הפעם היא מסרבת לראות אותי. ואני מתעקשת. לא מוכנה. מבינה שאני עמוק עמוק בתוך שדה הקרב ושאין לי מושג איך הגעתי לשם בניגוד לרצוני. אני כל כך עסוקה בלהדוף חזרה שאני לא מזהה. אני לא מזהה איך עיני מתעוורות. איך בלהט הנסיון להציל את עצמי אני מסרבת לשמוע את מה שיש לה להגיד עלי. אני מזהה שהפחד שמשתק אותי מעמיד אותי כחומה בצורה אל מול חיציה. חומה שהודפת את החיצים חזרה אל השדה שלה. "את משליכה עלי", "את בוחרת צד", "אולי ננסה להחזיק את הגם וגם? להכיל את הקונפליקט שאת מביאה", כל נסיון שלי הוא הדיפה מתוחכמת.
ואז אני נכנעת. אולי כי התעייפתי. ואולי כי אני לא רואה איך אפשר עוד לצאת מהלופ הזה. אני נכנעת לא כקרבן שמקבל את האשמות ואומר אמן. אני נכנעת לנסיון העיקש שלי "לשמור על אינטגרציה", "על הראיה הרחבה יותר שמכילה את המתח של הגם וגם". אני נכנעת ומסכימה להיות שם באנושיות שלי. גם אם היא נוגדת לרגעים את ה"החזקה המקצועית של תפקידי".
בפגישה הבאה מרגרט כבר חושפת את שיניה. לצערי המבצע עדיין לא הסתיים והמצב עדיין חם. אני מכריזה "תראי לי מרגרט, תראי לי את מה שעיני העיוורות לא מסוגלות לראות". ואני מתכוונת לזה. אני באמת רוצה לראות. אני מרככת את עמדתי. מרגרט תוקפת ואני דומעת. תיכף אתפרץ בבכי. אני לרגע מסכימה לא להרגיש קורבן מול תוקפן. אני מסכימה להכניס את מרגרט לתוכי, לחוות אותה דרכי. אני יכולה לחוש את הזעם של חוסר האונים. זעם על העולם השבור שלנו. אני מחכה שמרגרט תפסיק לרגע את שטף דיבורה. אני נכנסת. "אני רואה, אני אומרת. אני רואה כמה קשה לי להחזיק טוב מול רע. כמה קשה לי לראות את החלקים התוקפניים שבתוכי. אני רואה עד כמה להיות קרבן אני יודעת. בהגדרה של קרבן, סימנתי ווי על כל המשבצות. ואני מבינה. עיני עיוורות, גם אם לא לחלוטין. הן עיוורות אך לא לסבל שלך. הן עיוורות אך לא לכאב שלך! הן עיוורות לחלק בתוכי שמתכחש לקחת אחריות על עצמי. עיוורות לחלקים שמסרבים להכיר בעוצמה שיש בי, בהשפעה שיש לי עלייך, עיני עיוורות לקבל את הטרנסג'נדריות של נפשי, הנפש שהיא גם וגם, גם קרבן וגם תוקפן וגם עד וגם נמנע".
מרגרט קצת המומה מהמונולוג הארוך שלי. ופעם ראשונה לאחר שבועות של מאבק עיקש היא מוכנה להתקרב אלי. הפעם לא עם עיניים רושפות ורוק שניתז מרב זעם, הפעם גם מהרצון, שלמרות העיוורון שלי אני אשאר לצידה. מרגרט מצליחה להכנס פנימה ולזהות גם את התוקפן שהיא. לא רק את הקורבן. אנחנו מתקרבות ושתינו בוכות. אנחנו שורדות את זה.

Google

הסובייקטיביות של המטפלת
5/5 stars
מומלץ !

יעל שחר
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

יום חמישי, 11 באוגוסט 2016

ניגון של רועה

ניגון של רועה
"דע לך 
שכל רועה ורועה 
יש לו ניגון מיוחד 
משלו 
דע לך 
שכל עשב ועשב 
יש לו שירה מיוחדת 
משלו  ומשירת העשבים
נעשה ניגון
של רועה" (רבי נחמן מברסלב)

לבלוג מכון טמיר


הפעם הראשונה שזכורה לי שהעזתי לחשוב ולשאול שאלות על אלוהים (בתוך תוכי במסתרים) היה בגיל שלוש-עשרה. עד אז כילדה לעולם לא פקפקתי בחינוך שקיבלתי. היה לי ברור שאלוהים יש רק אחד ושהוא בעיקר בשמים. ידעתי גם שאלוהים הוא חרדי וכל מי שלא מאמין בו הוא מסכן וטועה. ומעל הכל ידעתי שאמת יש רק אחת.
אני זוכרת את רטט ההתרגשות שעבר בי כשהעזתי לראשונה לתת לשאלותי למלא אותי. היתה זאת התרגשות מהולה בפחד. כך את רב שנות בגרותי העברתי בשאילת שאלות ובשבירת כל מה שהיה מוכר וידוע עבורי. בבית הספר כמו בבית לא אהבו את השאלות שהבאתי איתי. בתחילה ניסו המורות ורב בית הספר להסביר ולהכניס הגיון לתוכי, אך ככל שהזמן עבר כך גבר בי הצורך לערער על המקום שמחזיק באמת אחת. כשיש אמת אחת אין מקום לאמיתות מנוגדות להתקיים. מבית הספר הורחקתי פעם אחר פעם כדי שלא אשפיע לרעה על שאר בנות הכיתה. בבית נאסר עלי להשמיע בקול את השאלות שלי מחשש שאשפיע על אחי הצעירים. וכך נשארתי עם המוני שאלות בליבי והמוני אמיתות בגופי, מסרבת למצוא רק אמת אחת.
את הכשרתי הראשונה כפסיכותרפיסטית התחלתי כעשור אחרי אותה נערה שהייתי. בחורה צעירה בלונדון שעדיין מחפשת תשובות. את טניה אני רואה דרך עמותה לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית בילדות. כשהתחלתי לראות אותה היא היתה בת 24, צעירה ממני רק בשנתיים. כמטפלת שרק יצאה אל העולם אני דבקה בגישה שממנה עוצבתי. לא סרה ימין או שמאל. אני די מהר מגלה שכל התערבות טיפולית שאני מציעה טניה משליכה את זה אלי חזרה בעטיפת בוז וציניות. כל גבול שאני מציבה טניה מערערת עליו. כמעט תמיד כעשר דקות לפני סיום המפגש כשאני מתחילה לכוון לסיום טניה נכנסת להתקף חרדה, מנסה בדרך לא דרך לנער אותי מהעמדה הטיפולית שלי, מה'אני מאמין' שאיתו אני מגיעה לגבי המסגרת הטיפולית. בהדרכות טניה תפסה לי כמעט את כל הזמן. מכל מפגש הדרכה יצאתי עם רשימת הגדרות ומושגים טיפוליים שמסבירים את הדינמיקה המורכבת בתוך נפשה הסוערת של טניה ובתוך יחסינו. הרגשתי די אבודה.
במפגש אחד, סוער במיוחד, אני משקפת לטניה את ההתנהלות שלה מולי מקווה שנוכל להתחיל ולעשות 'את העבודה' שלשמה התכנסנו. טניה שומעת אותי ומיד מתפרצת עלי מלאה בזעם ובכאב שאני לא מצליחה להבין אותה, לא מצליחה לפגוש אותה. שאני תקועה בתוך העמדה המקצועית שלי ושאני פחדנית. היא ממשיכה במתקפה וחצי בוכה חצי צועקת היא אומרת 'תפסיקי להתנהג כאילו את יודעת את האמת'!
צלצולים מוכרים ממלאים לי את הראש. אני מרגישה איך הקליניקה מסתובבת סביבי. בבת אחת אני נזרקת אל אותה נערה שבורחת אל עולם השאלות. בורחת לעבר התשובות כשאין אף תשובה באופק. אני מרגישה את התסכול גואה בתוכי אל מול החוסר האונים שיש מול ידיעה. מול התשובה הנצחית של 'אמת יש רק אחת ואין דרך אחרת'.
אני מכירה את הזעם של טניה. מכירה אותו מתוכי. הוא מנער אותי. אני מתבוננת עליה ורואה אותה פתאום אחרת. היא מזכירה לי תווים שכבר כמעט ושכחתי. היא מבקשת ממני בדרכה שלה לנטוש את המנגינה שאיתה אני נכנסת למפגשים עימה. היא מזמינה אותי להפתח מחדש אל עולם השאלות, להעז ולשאול שאלות על אלוהים. הפעם אלוהים הוא אלוהי הפסיכותרפיה שעליה התחנכתי עד אז. אני מרגישה איך החרדה שאחזה בי בכל המפגשים מתחילה להתפוגג. אני חשה איך הקיפאון שהייתי בו נמס ואיך הנשימה חוזרת אלי. אני מתקרבת אל טניה ומבטיחה לה שאני אנסה. שאני אנסה לשמוע את הניגון המיוחד שהיא מביאה איתה אלי, שאני מבטיחה שאנסה להוציא עבורה את הלחן שבוקע ממני ולא רק מהרעיונות שאיתם אני נכנסת לחדר. אני מבטיחה לנסות לא לנטוש אותה עבור האמת. כי אמת אין רק אחת. וכי כל מפגש מוציא עבורינו ניגון מיוחד משלו.
יעל שחר – פסיכותרפיסטית גופנית והתייחסותית
www.body-psychotherapist.com



 
Google

הסובייקטיביות של המטפלת
5/5 stars
מומלץ !

יעל שחר
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

יום שלישי, 2 באוגוסט 2016

מצור הלב

מצור הלב


ימי בין המצרים קוראים לימים האלו.  אף פעם לא אהבתי את שלושת השבועות. תמיד חיכיתי בקוצר רוח נאיבי שתשעה באב כבר יהיה מאחורינו, שהנה נוכל להתחיל לשמוח, שהנה נוכל לנטוש את האבל. שסוף סוף יהיה מותר לנשום באמת. בלי כאב. שנוכל להתעלם מהחורבן עד לשנה הבאה, אז שוב נזכיר אותו מחדש. אומרים שב- יז"'בתמוז הובקעו המצור והחומה שהקיפו את ירושלים. אש החלה לבעור וככל שהתקרבו הימים האש התפשטה באכזריות עד שבתשעה באב הגיעה לליבה של ירושלים, למקום הכי יקר, הכי רגיש וחרבה אותו כליל.

ככה היא אש הטראומה. בכוחה לבקוע חומות, ביכולתה למוטט הגנות ומצורים. זורעת אש. מחריבה כל פינה אנושית עד שהיא מגיעה אל הלב. והלב מה אתו? איך ישרוד אש שכזאת? יש לו סיכוי?
לכולנו יש חומות שמקיפות אותנו. כל אחד והחומה שלו. את החומה שלי נאלצתי להקים בגיל צעיר בכדי לשרוד. הדיסוציאציה שמקיפה את לבי ונפשי, שומרת ומגינה עלי. היא מאפשרת לי לנשום במקטעים. בקנאות אני שומרת על המצור. דואגת שאין יוצא ואין בא. הצלחתי במשך זמן רב לא רע במשימה. או שחשבתי שהצלחתי...
את עלי אני פוגשת דרך ארגון בלונדון. בן 35, מבוגר ממני בשנים מעטות. עלי הוא פליט אפגני שברח מעירו שבשליטת הטאליבן לאחר עינויים קשים ורדיפות ולאחר שאחיו נהרג. בתוך ארגז מעץ הוא ישב ימים על גבי ימים עד שהמשאית שהבריחה אותו את הגבול הגיעה לטורקיה ומשם נכנס כמבקש מקלט מדיני לאנגליה.
עלי מגיע אלי בשלב בקיעת החומות. עכשיו, כשהוא כבר כאן באנגליה, אדם חופשי לכאורה, החומות נופלות ואש איומה מתפרצת בתוכו. אש שמאיימת לכלות את נפשו וליבו. אנחנו יושבים בתחילה מהססים. איך נוגעים? איך מתקרבים? כשהאש עדיין ליד החומות אני מושיטה יד. אנחנו מדברים על מתכונים פרסיים שאני מכירה מהבית. שואלת אותו על הנופים של ההרים באפגניסטן. מבקשת שיתאר לי את השטיחים הרקומים שבחדר האורחים. אנחנו גם שותקים. הרבה שותקים. אבל הגופים שלנו זועקים.
הפגישות שלנו מטלטלות אותי. החומה שלי מתחילה להזדעזע. משהו קורה בגבולות הלב שלי. זרמים של כאב ורגשות בוקעים ממנו. הלב שבקנאות אטמתי מתחיל להיכנע לאש ששוררת מסביבו. לאט לאט אני מרגישה איך עלי נכנס אל לבי. כמו מצאנו שביל מים בתוך נהר האש שחוצה דרך ליבינו. אני זקוקה לו. אני זקוקה לעלי. יחד אתו מותר גם לחורבן הלב שלי להתקיים. אנחנו מדברים על ההרים ובוכים. אנחנו נזכרים במשוררים אפגנים ודומעים. מדמיינים את השווקים הססגוניים, את הריחות ואת הקולות. מתמוגגים על הזיכרונות ומתאבלים על אבדנם. אני כואבת את עלי וכואבת אותי. עלי עוזר לחומה שלי להיבקע אבל דואג להושיט לי יד מבלי שידע. יחד אנחנו עוברים דרך האש. יוצאים מצולקים ומלאי כוויות. אין דרך אחרת לחצות. וברגעי ההפוגה הקצרצרים אנו מרימים את ראשנו ומעבר לאופק רואים את רכס ההרים היפים והמרהיבים של אפגניסטן.  
הלוואי ויכולתי לכתוב על סוף יפה או טוב. אבל בטראומה כמו בטראומה לא תמיד הסוף הוא העיקר. אני מוצאת דרך העבודה המשותפת שלנו שככל שהמצור שסביב הלב מתרופף כך רגעי הפסקת האש גדלים. אני ועלי לומדים, יחד ולחוד לנוע בין בורות הייאוש לחומות התקווה. ואולי התקווה היא דווקא בכך שאין לסיפור הזה סוף. שלא הגענו לחורבן הבית עדיין אבל גם שהמצור שהגן על ליבינו, אך גם הדף והרחיק, הוסר (לעת עתה לפחות).


Google

הסובייקטיביות של המטפלת
5/5 stars
מומלץ !

יעל שחר
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552