ברכת הרב
בתור ילדה גדלתי בידיעה שכשיש דילמה, התלבטות או ספק אז הולכים לשאול את הרב. הרב, דמות סמכותית ומיטיבה (לרוב), מקשיב למקרה שמוצג בפניו ולאחר מכן נותן את עצתו וברכתו. מי שבוחר ללכת לשאול את הרב יודע שעליו להתמסר ולקבל את תשובתו גם אם היא ההפך ממה שציפה או ממה שהגיונו אומר לו.
כשהייתי נערה, ניצבתי לא פעם בפני החלטות, שאז נחוו לי כבלתי אפשריות. בגיל שבע-עשרה יצאתי ל'שידוכים' לראשונה. תהליך השידוכים הנו תהליך מטלטל לא פחות מעולם הבליינד-דייטים החילוני, ואולי אף יותר. אני זוכרת שכשעלתה הצעה לגבי משה שמחתי מאד. הוא נשמע בחור טוב ממשפחה טובה. עברנו את שלב ה'בירורים' בהצלחה, שלב בו כל צד מברר על השני אצל החברים, המורים ואף השכנים והשדכן קבע לנו פגישה שהתקיימה בבית דודי. הפגישה הראשונה עברה 'בסדר', מה שלא נתן לשנינו סיבה לפסול את ההמשך. וכך בתיווכו של השדכן המשכנו לפגישה שנייה. אחרי פגישה שנייה מפלס הלחץ החל לעלות בתוכי. בשלב זה אני כבר אמורה לדעת לאן נושבת הרוח. האם זהו הבחור שאתו ארצה להקים בית ומשפחה? לא נהוג למתוח את שלב הפגישות ואני יודעת שלאחר פגישה שלישית כבר אצטרך להחליט אם כן או לא. אם כן - לחתונה ואם לא - להוריד את השידוך. אני מבקשת לקבל יומיים כדי לחשוב על זה אבל גם אם אקח שבועיים זה לא יעזור. אני לא יודעת מה להחליט. אני לא יודעת מה נכון או לא נכון. אני צעירה מדי ומפוחדת מדי כדי שיהיה בי את המשאבים לדעת להחליט מה נכון עבורי.
אז מה עושים כשיש ספק? הולכים אל הרב. אני מבקשת מדוד שלי שיתקשר עבורי אל הרב. אני עומדת לידו ממתינה בדריכות לשמוע מה יעלה בגורלי. הרבה שומע את הדוד שמפרט על הבחור ומה אנו יודעים עליו. להפתעתי דודי עוצר באמצע שיחת הטלפון, פונה אלי ואומר, "הרב שואל אם את מבקשת עצה או ברכה?" זהו רגע היסטורי עבורי. אני לומדת כאן משהו שינחה את חיי מאותו רגע ואילך.
לבקש ברכה מהרב, משמעו לקבל תמיכה. להסכים להישען ולהזדקק כדי להכיל את הבלתי נסבלות של הצורך להחליט, של לקיחת אחריות ושל בחירה. אני בפעם ראשונה מבינה שאני יכולה גם להישען על האחר ועדיין מבלי לאבד את עצמי. לעומת זאת בקבלת עצה מהרב, עלי להגיע מתוך התמקמות שמבטלת את זכות הבחירה שלי, נותנת כוח לזה שרואה ושיודע יותר ממני. הרי ברור לי שאם אענה לרב שאני רוצה את עצתו, הוא בעצם ייתן לי את התשובה 'הנכונה' עבורי. אני ערה לפיתוי שאני חשה בקבלת עצה שתחסוך ממני את כל הלבטים והחרדות שכרוכים בהחלטה הרת גורל שכזאת. אבל מצד שני אני לא יכולה להתעלם מהחשש, ומה אם יגיד לי כן לחתונה? האם אני באמת מוכנה לשמוע ולציית?
אני מקשיבה לשני הקולות שעולים בתוכי, לוקחת רגע בכדי להבין את המשמעות של העניין ואני עונה לדודי שאני מבקשת "ברכה". הרב מברך והשיחה מסתיימת.
אליסון, בת 45, מגיעה אלי עם שאלות על הזוגיות שלה. כביכול מעל פני השטח הכל נראה בסדר. הזוגיות מתפקדת. בן זוגה אוהב אותה והיא אותו, אבל עדיין משהו בה לא נינוח ולא מסופק והיא מרגישה שהיא רוצה לברר את זה לעומק. "האם כך חיי הולכים להיראות ולהיחוות עד שאזדקן? ואולי אני אתו כי התרגלתי וכי נח לי?" אליסון שוטחת בפני את כל הטיעונים האפשריים שמתרוצצים בתוכה, כמו גם את החששות באם תבחר להיפרד "ומי מבטיח לי שאי פעם אמצא אהבה אחרת? אף אחד לא באמת מחכה לי שם בחוץ, וגם אם כן יכול להיות שדי מהר אבין שזה לא עונה לי על החוסר סיפוק שאני חווה עכשיו".
מה נכון יהיה לי לעשות, שואלת אותי אליסון בעיניים מתחננות לתשובה, האם עלי להישאר במוכר ובידוע הלא מספק או לצאת להרפתקה לא נודעת, מאיימת ומרגשת כאחד?
אני מקשיבה לאליסון ומרגישה את חוסר האונים. אני שומעת את הבקשה שלה שאצליח להראות לה את מה שהיא לא מצליחה לראות, שאתן לה את עצתי.
שיחת הטלפון עם הרב עולה בתוכי לא פעם בחדר הטיפולים. אני פוגשת נפשות הכמהות לאמא שיודעת, לאבא שמבין ורואה, למישהו שיגאל אותם מהקושי לשאת את הלא נודע, מהכאב שכרוך בלקיחת החלטה. "אז מה אני אמור לעשות? איזה קורס את חושבת שעלי לבחור? את חושבת שזה נכון לי לעבוד שם? את חושבת שאני צריכה להפרד ממנו?" אני שומעת את הקריאה האותנטית והנזקקת כל כך. ואני, מה אני מציעה? ברכה או עצה?
יעל שחר – פסיכותרפיסטית גופנית והתייחסותית
