יעל שחר

יעל שחר
פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית

יום שלישי, 2 באוגוסט 2016

מצור הלב

מצור הלב


ימי בין המצרים קוראים לימים האלו.  אף פעם לא אהבתי את שלושת השבועות. תמיד חיכיתי בקוצר רוח נאיבי שתשעה באב כבר יהיה מאחורינו, שהנה נוכל להתחיל לשמוח, שהנה נוכל לנטוש את האבל. שסוף סוף יהיה מותר לנשום באמת. בלי כאב. שנוכל להתעלם מהחורבן עד לשנה הבאה, אז שוב נזכיר אותו מחדש. אומרים שב- יז"'בתמוז הובקעו המצור והחומה שהקיפו את ירושלים. אש החלה לבעור וככל שהתקרבו הימים האש התפשטה באכזריות עד שבתשעה באב הגיעה לליבה של ירושלים, למקום הכי יקר, הכי רגיש וחרבה אותו כליל.

ככה היא אש הטראומה. בכוחה לבקוע חומות, ביכולתה למוטט הגנות ומצורים. זורעת אש. מחריבה כל פינה אנושית עד שהיא מגיעה אל הלב. והלב מה אתו? איך ישרוד אש שכזאת? יש לו סיכוי?
לכולנו יש חומות שמקיפות אותנו. כל אחד והחומה שלו. את החומה שלי נאלצתי להקים בגיל צעיר בכדי לשרוד. הדיסוציאציה שמקיפה את לבי ונפשי, שומרת ומגינה עלי. היא מאפשרת לי לנשום במקטעים. בקנאות אני שומרת על המצור. דואגת שאין יוצא ואין בא. הצלחתי במשך זמן רב לא רע במשימה. או שחשבתי שהצלחתי...
את עלי אני פוגשת דרך ארגון בלונדון. בן 35, מבוגר ממני בשנים מעטות. עלי הוא פליט אפגני שברח מעירו שבשליטת הטאליבן לאחר עינויים קשים ורדיפות ולאחר שאחיו נהרג. בתוך ארגז מעץ הוא ישב ימים על גבי ימים עד שהמשאית שהבריחה אותו את הגבול הגיעה לטורקיה ומשם נכנס כמבקש מקלט מדיני לאנגליה.
עלי מגיע אלי בשלב בקיעת החומות. עכשיו, כשהוא כבר כאן באנגליה, אדם חופשי לכאורה, החומות נופלות ואש איומה מתפרצת בתוכו. אש שמאיימת לכלות את נפשו וליבו. אנחנו יושבים בתחילה מהססים. איך נוגעים? איך מתקרבים? כשהאש עדיין ליד החומות אני מושיטה יד. אנחנו מדברים על מתכונים פרסיים שאני מכירה מהבית. שואלת אותו על הנופים של ההרים באפגניסטן. מבקשת שיתאר לי את השטיחים הרקומים שבחדר האורחים. אנחנו גם שותקים. הרבה שותקים. אבל הגופים שלנו זועקים.
הפגישות שלנו מטלטלות אותי. החומה שלי מתחילה להזדעזע. משהו קורה בגבולות הלב שלי. זרמים של כאב ורגשות בוקעים ממנו. הלב שבקנאות אטמתי מתחיל להיכנע לאש ששוררת מסביבו. לאט לאט אני מרגישה איך עלי נכנס אל לבי. כמו מצאנו שביל מים בתוך נהר האש שחוצה דרך ליבינו. אני זקוקה לו. אני זקוקה לעלי. יחד אתו מותר גם לחורבן הלב שלי להתקיים. אנחנו מדברים על ההרים ובוכים. אנחנו נזכרים במשוררים אפגנים ודומעים. מדמיינים את השווקים הססגוניים, את הריחות ואת הקולות. מתמוגגים על הזיכרונות ומתאבלים על אבדנם. אני כואבת את עלי וכואבת אותי. עלי עוזר לחומה שלי להיבקע אבל דואג להושיט לי יד מבלי שידע. יחד אנחנו עוברים דרך האש. יוצאים מצולקים ומלאי כוויות. אין דרך אחרת לחצות. וברגעי ההפוגה הקצרצרים אנו מרימים את ראשנו ומעבר לאופק רואים את רכס ההרים היפים והמרהיבים של אפגניסטן.  
הלוואי ויכולתי לכתוב על סוף יפה או טוב. אבל בטראומה כמו בטראומה לא תמיד הסוף הוא העיקר. אני מוצאת דרך העבודה המשותפת שלנו שככל שהמצור שסביב הלב מתרופף כך רגעי הפסקת האש גדלים. אני ועלי לומדים, יחד ולחוד לנוע בין בורות הייאוש לחומות התקווה. ואולי התקווה היא דווקא בכך שאין לסיפור הזה סוף. שלא הגענו לחורבן הבית עדיין אבל גם שהמצור שהגן על ליבינו, אך גם הדף והרחיק, הוסר (לעת עתה לפחות).

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה