יעל שחר

יעל שחר
פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית

יום חמישי, 11 באוגוסט 2016

ניגון של רועה

ניגון של רועה
"דע לך 
שכל רועה ורועה 
יש לו ניגון מיוחד 
משלו 
דע לך 
שכל עשב ועשב 
יש לו שירה מיוחדת 
משלו  ומשירת העשבים
נעשה ניגון
של רועה" (רבי נחמן מברסלב)

הפעם הראשונה שזכורה לי שהעזתי לחשוב ולשאול שאלות על אלוהים (בתוך תוכי במסתרים) היה בגיל שלוש-עשרה. עד אז כילדה לעולם לא פקפקתי בחינוך שקיבלתי. היה לי ברור שאלוהים יש רק אחד ושהוא בעיקר בשמים. ידעתי גם שאלוהים הוא חרדי וכל מי שלא מאמין בו הוא מסכן וטועה. ומעל הכל ידעתי שאמת יש רק אחת.
אני זוכרת את רטט ההתרגשות שעבר בי כשהעזתי לראשונה לתת לשאלותי למלא אותי. היתה זאת התרגשות מהולה בפחד. כך את רב שנות בגרותי העברתי בשאילת שאלות ובשבירת כל מה שהיה מוכר וידוע עבורי. בבית הספר כמו בבית לא אהבו את השאלות שהבאתי איתי. בתחילה ניסו המורות ורב בית הספר להסביר ולהכניס הגיון לתוכי, אך ככל שהזמן עבר כך גבר בי הצורך לערער על המקום שמחזיק באמת אחת. כשיש אמת אחת אין מקום לאמיתות מנוגדות להתקיים. מבית הספר הורחקתי פעם אחר פעם כדי שלא אשפיע לרעה על שאר בנות הכיתה. בבית נאסר עלי להשמיע בקול את השאלות שלי מחשש שאשפיע על אחי הצעירים. וכך נשארתי עם המוני שאלות בליבי והמוני אמיתות בגופי, מסרבת למצוא רק אמת אחת.
את הכשרתי הראשונה כפסיכותרפיסטית התחלתי כעשור אחרי אותה נערה שהייתי. בחורה צעירה בלונדון שעדיין מחפשת תשובות. את טניה אני רואה דרך עמותה לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית בילדות. כשהתחלתי לראות אותה היא היתה בת 24, צעירה ממני רק בשנתיים. כמטפלת שרק יצאה אל העולם אני דבקה בגישה שממנה עוצבתי. לא סרה ימין או שמאל. אני די מהר מגלה שכל התערבות טיפולית שאני מציעה טניה משליכה את זה אלי חזרה בעטיפת בוז וציניות. כל גבול שאני מציבה טניה מערערת עליו. כמעט תמיד כעשר דקות לפני סיום המפגש כשאני מתחילה לכוון לסיום טניה נכנסת להתקף חרדה, מנסה בדרך לא דרך לנער אותי מהעמדה הטיפולית שלי, מה'אני מאמין' שאיתו אני מגיעה לגבי המסגרת הטיפולית. בהדרכות טניה תפסה לי כמעט את כל הזמן. מכל מפגש הדרכה יצאתי עם רשימת הגדרות ומושגים טיפוליים שמסבירים את הדינמיקה המורכבת בתוך נפשה הסוערת של טניה ובתוך יחסינו. הרגשתי די אבודה.
במפגש אחד, סוער במיוחד, אני משקפת לטניה את ההתנהלות שלה מולי מקווה שנוכל להתחיל ולעשות 'את העבודה' שלשמה התכנסנו. טניה שומעת אותי ומיד מתפרצת עלי מלאה בזעם ובכאב שאני לא מצליחה להבין אותה, לא מצליחה לפגוש אותה. שאני תקועה בתוך העמדה המקצועית שלי ושאני פחדנית. היא ממשיכה במתקפה וחצי בוכה חצי צועקת היא אומרת 'תפסיקי להתנהג כאילו את יודעת את האמת'!
צלצולים מוכרים ממלאים לי את הראש. אני מרגישה איך הקליניקה מסתובבת סביבי. בבת אחת אני נזרקת אל אותה נערה שבורחת אל עולם השאלות. בורחת לעבר התשובות כשאין אף תשובה באופק. אני מרגישה את התסכול גואה בתוכי אל מול החוסר האונים שיש מול ידיעה. מול התשובה הנצחית של 'אמת יש רק אחת ואין דרך אחרת'.
אני מכירה את הזעם של טניה. מכירה אותו מתוכי. הוא מנער אותי. אני מתבוננת עליה ורואה אותה פתאום אחרת. היא מזכירה לי תווים שכבר כמעט ושכחתי. היא מבקשת ממני בדרכה שלה לנטוש את המנגינה שאיתה אני נכנסת למפגשים עימה. היא מזמינה אותי להפתח מחדש אל עולם השאלות, להעז ולשאול שאלות על אלוהים. הפעם אלוהים הוא אלוהי הפסיכותרפיה שעליה התחנכתי עד אז. אני מרגישה איך החרדה שאחזה בי בכל המפגשים מתחילה להתפוגג. אני חשה איך הקיפאון שהייתי בו נמס ואיך הנשימה חוזרת אלי. אני מתקרבת אל טניה ומבטיחה לה שאני אנסה. שאני אנסה לשמוע את הניגון המיוחד שהיא מביאה איתה אלי, שאני מבטיחה שאנסה להוציא עבורה את הלחן שבוקע ממני ולא רק מהרעיונות שאיתם אני נכנסת לחדר. אני מבטיחה לנסות לא לנטוש אותה עבור האמת. כי אמת אין רק אחת. וכי כל מפגש מוציא עבורינו ניגון מיוחד משלו.
יעל שחר – פסיכותרפיסטית גופנית והתייחסותית

תגובה 1: