קיץ 2014, לונדון
מבצע צוק איתן
כן, אמנם עברו כבר שנתיים (ובקצב של המדינה שלנו זה המון) ואולי דווקא עכשיו כשהרוחות מעט רגועות (או שרק נדמה לי) אני מרגישה שסופסוף זה קצת בטוח להעלות את הנושא. במחשבה שניה, בטוח, אולי זה אף פעם לא יהיה כשמדובר בנושא טעון כל כך. בזמן המבצע גרתי וטיפלתי בלונדון. שאלות רבות על העמדה שלי כמטפלת בזמן רגיש זה עלו בי.
כמה אנחנו כמטפלים באמת מאפשרים לשיח הפוליטי והטעון להתקיים? הסיכוי המירבי שאם נשמיע את דעותינו מהר מאד נכנס למשבצת המפוצלת של "יפי הנפש השמאלנים" או יודעי הדבר הימניים, אלה "שרואים את התמונה בכללותה" ויודעים ש"יש רק דרך אחת לשרוד. זה או הם או אנחנו". קשה להחזיק מורכבות, ובטח אל מול איום קיומי.
"המטפלת הכובשת"
אני ישראלית בקיץ האפרורי של לונדון. רחוק כביכול מהדרמה שמתחוללת כאן בארץ, אך קרובה יותר מתמיד. בתוכי מתנהלים קרבות אל מול התמונות שרשת הטלוויזיה הבריטית משדרת. וכמו שרק הם יודעים, התמונות הן חשופות ומזעזעות ומציגות בעיקר את הצד של שכנינו הפגועים. מנגד אני מתעדכנת בכל רגע נתון דרך הפייסבוק ואתרי החדשות במה שקורה בצד שלנו. ליבי נחמץ על כל חייל שנפגע, כל משפחה אבלה. אני חושבת על המוני המשפחות שחופש הגדול עבורם הוא רק סיוט שאינו נגמר. הלב שלי עושה לי סלט גדול ואני הולכת עם בטן מכווצת.
לא כל כך נעים להיות כאן. הפגנות ענק שתומכות בעם הפלסטיני ומציעות להשמיד אותנו מכניסות מתח חדש לעיר הגדולה. אני נמנעת משיחות פוליטיקה. לא בא לי להצדיק או להצטדק. גם לא בא לי להכחיש או להתכחש. אני גם לא מבינה גדולה בענייני גבולות, כיבוש, עצמאות, מדיניות וביטחון. אני כן מבינה בענייני כאב, חוסר צדק, יאוש, הדחקה, הכחשה, תקווה, כמיהה.
אני רוצה להימנע מכל דיון שמעלה קונפליקט ועימות אבל לא כך מרגרט. מרגרט רק מחכה לפגישות שלנו כדי להטיח בי את כל מה שהיא חושבת עלי. בשבילה הרי אני מייצגת כרגע את התוקף, את זה שבמשך שנים רמס אותה בסיפור חייה. בעבורה אני לא יותר מעוד אחת שמנצלת את יחסי הכח לטובתי. מרגרט זקוקה לי בכדי לשנוא ולכעוס עלי. אנחנו מתראות פעם בשבוע כאשר בין המפגשים אני זוכה לקבל אימיילים ארוכים וזועמים. "איך לא למדתם מהשואה? איך אתם לא רואים את החלש ואת המיעוט, איך עיניכם נשארות עיוורות לעוולות?"
האם עיני אכן עיוורות?
בתחילה האשמות של מרגרט הודפות אותי. מצאתי את עצמי נעה בין תחושת אשמה והסכמה לבין המקום שרוצה להגן 'על הבית', עלינו, בכל מחיר. אני נכנסת למפגש בחשש גדול. אני כבר מכירה את התוקפנות שלה. כאשה טרנסג'נדרית היה עליה להתייצב איתנה מול לא מעט חזיתות. היא יודעת על שדה קרב ועל מלחמות התשה. העלבונות והדחיות שהיא חוותה בחייה השאירו צלקות צורבות שממאנות להחלים. את התוקפנות שלה אני בהחלט מכירה. אבל הפעם זה שונה. הפעם היא מכניסה אותי בכח לתפקיד שאני לא מוכנה לקחת עלי. עם כל ההתחממות הפוליטית היא מסרבת לראות בי גם את יעל שהיא מכירה כבר למעלה משנה. הפעם היא מסרבת לראות אותי. ואני מתעקשת. לא מוכנה. מבינה שאני עמוק עמוק בתוך שדה הקרב ושאין לי מושג איך הגעתי לשם בניגוד לרצוני. אני כל כך עסוקה בלהדוף חזרה שאני לא מזהה. אני לא מזהה איך עיני מתעוורות. איך בלהט הנסיון להציל את עצמי אני מסרבת לשמוע את מה שיש לה להגיד עלי. אני מזהה שהפחד שמשתק אותי מעמיד אותי כחומה בצורה אל מול חיציה. חומה שהודפת את החיצים חזרה אל השדה שלה. "את משליכה עלי", "את בוחרת צד", "אולי ננסה להחזיק את הגם וגם? להכיל את הקונפליקט שאת מביאה", כל נסיון שלי הוא הדיפה מתוחכמת.
ואז אני נכנעת. אולי כי התעייפתי. ואולי כי אני לא רואה איך אפשר עוד לצאת מהלופ הזה. אני נכנעת לא כקרבן שמקבל את האשמות ואומר אמן. אני נכנעת לנסיון העיקש שלי "לשמור על אינטגרציה", "על הראיה הרחבה יותר שמכילה את המתח של הגם וגם". אני נכנעת ומסכימה להיות שם באנושיות שלי. גם אם היא נוגדת לרגעים את ה"החזקה המקצועית של תפקידי".
בפגישה הבאה מרגרט כבר חושפת את שיניה. לצערי המבצע עדיין לא הסתיים והמצב עדיין חם. אני מכריזה "תראי לי מרגרט, תראי לי את מה שעיני העיוורות לא מסוגלות לראות". ואני מתכוונת לזה. אני באמת רוצה לראות. אני מרככת את עמדתי. מרגרט תוקפת ואני דומעת. תיכף אתפרץ בבכי. אני לרגע מסכימה לא להרגיש קורבן מול תוקפן. אני מסכימה להכניס את מרגרט לתוכי, לחוות אותה דרכי. אני יכולה לחוש את הזעם של חוסר האונים. זעם על העולם השבור שלנו. אני מחכה שמרגרט תפסיק לרגע את שטף דיבורה. אני נכנסת. "אני רואה, אני אומרת. אני רואה כמה קשה לי להחזיק טוב מול רע. כמה קשה לי לראות את החלקים התוקפניים שבתוכי. אני רואה עד כמה להיות קרבן אני יודעת. בהגדרה של קרבן, סימנתי ווי על כל המשבצות. ואני מבינה. עיני עיוורות, גם אם לא לחלוטין. הן עיוורות אך לא לסבל שלך. הן עיוורות אך לא לכאב שלך! הן עיוורות לחלק בתוכי שמתכחש לקחת אחריות על עצמי. עיוורות לחלקים שמסרבים להכיר בעוצמה שיש בי, בהשפעה שיש לי עלייך, עיני עיוורות לקבל את הטרנסג'נדריות של נפשי, הנפש שהיא גם וגם, גם קרבן וגם תוקפן וגם עד וגם נמנע".
מרגרט קצת המומה מהמונולוג הארוך שלי. ופעם ראשונה לאחר שבועות של מאבק עיקש היא מוכנה להתקרב אלי. הפעם לא עם עיניים רושפות ורוק שניתז מרב זעם, הפעם גם מהרצון, שלמרות העיוורון שלי אני אשאר לצידה. מרגרט מצליחה להכנס פנימה ולזהות גם את התוקפן שהיא. לא רק את הקורבן. אנחנו מתקרבות ושתינו בוכות. אנחנו שורדות את זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה