יעל שחר

יעל שחר
פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית

יום שישי, 9 בספטמבר 2016

שער הרחמים

שער הרחמים

"...חי פעם רק פעם 
יש טעם אין טעם 
עם כח בלי כח 
שער הרחמים. 
בואי איתי יחד 
בואי מתוך הפחד 
כי את, גם את חלק 
משער הרחמים.

השלטים מעל החנויות 
משקיפים, על הרחובות 
בתוך ליבי יש צעקה והיא גדולה 
הראו לי את שער הרחמים..." (מאיר בנאי)
תחילתו של אלול. אווירה חדשה נכנסת אל השכונה. אנרגיה שמשתלטת בכל פינת רחוב, מכולת שכונתית ובתי ספר כמובן. התרגשות רכה שמהולה בציפייה. אני זוכרת את הפרפורים שהייתי חשה כילדה כשהייתי שומעת את המורה או הרב מדברים על חודש הרחמים והסליחות. זה היה מעורר בי משהו נאיבי, טהור. כזה שעדיין מאמין. מעורר בי משהו מהול עם תקווה, עם אמונה שאפשר לחיות טוב יותר. שאפשר לתקן עוולות, שיש מקום לסליחה ולריפוי. ושלמרות הכל עדיין יש לאנושות מחילה. זה היה מצית בי את ההכרה שיש לי מקום בעולם למרות ובגלל מי שאני ומה שאני. קצת גדלתי מאותם ימים. וקצת הרבה התרחקתי. חודש הרחמים עבר, הגיעו חגי תשרי, ימי דין ומשפט שנמשכו לאורך כל השנה, ומאז בעצם לא מפסיקים.
בהכשרה הראשונה שלי, (פסיכותרפיה גופנית ביודינאמית), דובר הרבה על כך שכח הריפוי טבוע בתוכינו. שעל מנת להבריא ולהירפא אנחנו צריכים למצוא את החיבור מחדש עם הפוטנציאל הגלום בנו. כמו חתך באצבע שעם הזמן יבריא את עצמו כך גם נפשינו, בכוחה להתרפא. בתחילה היה זה משב רוח מרענן, חיבור למשהו אופטימי מלא באמונה. אבל אז התחלתי לצאת אל העולם ולראות מטופלים. די מהר הבנתי שאני נמשכת בעיקר לעבודה עם טראומה. וכך נפגשתי במשך ימים ארוכים עם מטופלים שעברו הרבה בחייהם. נפגשתי עם אנשים שפעם אחר פעם, ננטשו ונבגדו בלבם ובגופם. ככל שהעמקתי את יכולת ההכלה שלי את הטראומות כך המקרים שקיבלתי נעשו מורכבים וכואבים יותר ויותר. וכך כל מפגש העלים את שאריות הנאיביות שהצליחו לשרוד את הטראומות האישיות שחוויתי בחיי, מותירות אותי אל מול אמת פשוטה וכואבת שהעולם הוא גם מקום חסר רחמים וסליחות.
עד שמגיע מפגש משמעותי, שמזכיר לי ומחבר אותי מחדש אל אותו שער נסתר וחמקמק, שער הרחמים.
היו אלו השבועות האחרונים שלי בקליניקה בלונדון לקראת חזרתי לארץ. אני עסוקה בפרידות. נפרדת מכל מטופל ומטופלת. קשר אחר קשר, לומדת את המתח שבין פרידה ונטישה. החוויה של הפרידה נוגעת אצלי, כמו גם אצל רב מטופלי, במקומות טראומטיים ומאתגרים. שחזור של חוויות טראומטיות סביב פרידה/נטישה אשר נצרבו ועצבו אותנו. אני מוצאת את הפגישות האחרונות מאתגרות במיוחד. חלק ממני כבר לא שם. לא מצליחה לנכוח עד הרגע האחרון. אני מגיעה למפגש עם טניה כשבלבי כבר מייחלת להיות בסופו. קשה לי להישאר בתוך הקשר כשבעוד רגע כבר לא אהיה שם. אני לא טובה בפרידות. אני מעולה בנטישות. נוטשת תמיד רגע אחד לפני. אבל טניה לא מוותרת לי, ולא מוותרת עלי. היא כועסת ובצדק. היא יודעת על עזיבתי הצפויה כבר חצי שנה והנושא הוא חלק בלתי נפרד מהפגישות שלנו. אנחנו מדברות את המרחב העברתי בינינו, מנסות לתת מקום לכעס שעולה בטניה מול העזיבה שלי, מקשרות את זה לסיפור חייה ולמעברים בילדותה. אני מכניסה קונטקסט למה שקורה בינינו ובו זמנית באופן חמקמק ומתוחכם (בצורה לא מודעת בהכרח) אני מתנתקת ממה שבאמת קורה בכאן ועכשיו בינינו.
מפגש אחרון. אני מנסה להזמין את שתינו לשקף את הדרך שעשינו יחד, עם מה היא יוצאת מהקשר שלנו, עם מה היא נשארת. מה רוצה או צריך להיאמר רגע לפני שאנחנו נפרדות לשלום. טניה לא משתפת איתי פעולה. היא לא מגיבה לי ואני מרגישה איך המתח בינינו מתעצם באי נוחות. אנחנו יושבות זו לצד זו. וסופסוף אני משתתקת. מאפשרת למתח הזה להפעיל אותי. מבינה שאני עסוקה במילוי החלל במשמעות כדי להציל את עצמי מההשתהות בתוך הפרידה. אני נותנת לזה רגע וכבר מרגישה איך עצב ממלא אותי. עצב שלא הרשיתי לעצמי לחוות עד עכשיו. טניה מתקרבת אלי. עדיין לצידי. אני מרגישה איך השקט הזועם והטעון משנה את המרקם שלו למשהו רך יותר, עצוב יותר ופועם יותר. אנחנו לא מדברות. רק יושבות ונושמות. יושבות ונפרדות. אני פתאום מבינה שטניה מלמדת אותי שלא חייבים להיפרד בנפרד. שדווקא הפרידה יכולה לקרב בעצם היותה מכורח הנסיבות חוויה משותפת. רגעים אחרונים לקראת סיום. אני מציעה לטניה שאשב מולה כדי שאוכל לראות אותה. טניה שלא אוהבת מגע נוגעת בי בעיניה. אני חשה את החום שממלא את המפגש בינינו. אנחנו נפגשות בשביל שנהיה מסוגלות להיפרד. אנחנו מצליחות להישאר נוכחות ולהיפרד בתוך קשר מבלי להתנתק ולנתק. רגע של רחמים.
השגרה כמו בשגרה מנוסה בלהניע, בלמוסס התרגשות, לא פעם מחסירה פעימה של חיות מלבינו. יום אחרי יום, שבוע אחר שבוע. מפגש אחר מפגש. עוד נפש חשופה, עוד ווידוי כנה, עוד אמא כאובה, אחות מודאגת, אח טרוד, עוד ילדה ועוד ילד. הלב מתרחב ומתכווץ. נפתח ונסגר. והנה עוברת לה תקופה ואני בתוך האינרציה של החיים והמקצוע. לפעמים שוכחת לעצור. שוכחת לבדוק. ואז מגיח מפגש כמו מגיע במיוחד בשביל להזכיר,  ואני מתעוררת לקול השופרות, נקראת להיזכר, נקראת להתחבר אל שער הרחמים.

יעל שחר- פסיכותרפיסטית גופנית והתייחסותית

Google

הסובייקטיביות של המטפלת
5/5 stars
מומלץ !

יעל שחר
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה