יעל שחר

יעל שחר
פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית

יום ראשון, 16 באוקטובר 2016

דרך חור המנעול

דרך חור המנעול


דלת החדר סגורה. אני אמורה כבר לישון. אני לא בטוחה מה השעה אבל במיטה לידי, אחיותיי כבר מזמן נרדמו ושקעו בשינה עמוקה. אני שומעת קולות של שיחה מהסלון. אני מזהה את הקולות של ההורים ועוד קול שאינני מכירה. אני נצמדת אל הדלת מנסה להקשיב. נראה כי הקולות מתקרבים ומתרחקים ממני. אני נעמדת מול חור המנעול, עין אחת עצומה, נעזרת בכף ידי שמכסה אותה. עין שנייה פקוחה צמודה אל החור ומנסה לראות את מה שמתרחש מעבר לחדר. אני מרגישה את המתח באוויר ואני לא יודעת למה. אני לא מעזה לצאת מהחדר ולבדוק, אז במקום זה אני מסתתרת מאחורי הדלת הסגורה ובודקת מה קורה דרך חור המנעול.

רואה ואינה נראית. אני חשה את ההקלה בידיעה שיש בי את החופש להסתכל ולבחון במידה המתאימה לי מבלי להרגיש חשופה מידי. לוקחת חלק מההתרחשות בדרך אותה אני יכולה להכיל. אוספת את שברי התמונות שנחשפות מולי, מנסה לחבר סיפור שיתאים לתמונה נעלמת. יש משהו מנחם בידיעה שאינני נראית. שיש בי את החופש להביט ארוכות מבלי שיפסיקו אותי, מבלי שיתקשרו איתי. מבלי שיפריעו למחשבותיי ודמיוני להפליג. אני מכירה את התחושה הזו. היא מלווה אותי מגיל צעיר. התחושה הנעימה של לראות ולהניח שאיני נראית. עיניי אומנו לקלוט שברי תמונות, הבעות, קמטי צחוק או לעג. אוזניי אומנו להבחין בדקויות של טונים ואינטונציות, ברמיזה נסתרת של תרעומת, של נחת, או של סיפוק. במשך שנים ישבתי והתבוננתי על עולמי כלל לא מודעת לכך שאני תופסת מקום במרחב ושגם אותי ניתן לראות ולקרוא.
כשאני פוגשת את דניאל לראשונה אני נזכרת באותה ילדה. ילדה שרואה ואינה נראית. דניאל, נער שסובל מאוטיזם מתפקד ומתקשר אך ברמה מוגבלת וקטועה. הוא מגיע מלא בחרדה וחששות מהמפגש בינינו. אנחנו מתיישבים בשני כורסאות זה מול זה. דניאל נמנע מלהביט בי. קשר העין מלחיץ אותו. אני חשה את המתח שהוא מביא אתו לחדר. הנשימה שלי מתכווצת וגופי נדרך. אנחנו יושבים אחד מול השני, כמו שני ילדים מבוישים מפחדים 'להיתפס' על ידי האחר. דניאל נע בין הרצון שאתקרב אליו ואכיר אותו אל הרצון שלא אראה אותו, הכמיהה להיות רואה ואינו נראה. אנחנו יושבים ובאופן אינסטינקטיבי מבלי לחשוב אני מצמידה את כפות ידי על עיניי. מסתירה את עיניי ומסתתרת בו זמנית. כך במשך מספר דקות אני ודניאל בשקט לא אומרים מילה. אני מרגישה איך בהדרגה הנשימה שלי מתייצבת. לאט לאט בתוך החושך שבין כפות ידי, אני שוקעת אל תוך השקט. אני חשה את האווירה בחדר שמתרככת. דרך עיני הסגורות אני יכולה לחוש את הנוכחות של דניאל. הוא שקט יותר. אני יוצרת חריץ בין אצבעותיי ולשבריר שנייה מבטינו נפגשים. דניאל מחייך חיוך מבויש ומסיט את ראשו. אני מורידה את כפות ידי. ומזמינה את דניאל לדבר איתי. כשזה יותר מדי לנו אנחנו כבר יודעים שיש באפשרותנו להסתתר מאחורי כפות הידיים, "שתמיד אפשר לסגור את הדלת, להסתתר מאחורי המסתור ולהביט דרך חור המנעול".
לצד הרצון להיות חלק, להיראות ולקבל הכרה, לעתים העולם יכול להיות יותר מדי. יותר מדי קולות, יותר מידי עיניים. יותר מידי ריחות. יותר מידי רגשות. והכל צף וגועש אל מול העיניים. הכל מרגיש חשוף וכל מה שרוצים זה להסתתר אך לא להיעלם לגמרי. עדיין להיות בשליטה, לשמור על חוט של קשר דרך בועה דמיונית אך כל כך מוחשית. הבחירה של לראות ולא להיראות היא שלב הכרחי לפני פתיחת הדלת. כל אחד בוחר את חור המנעול שמותאם לו.
לחור המנעול מספר איכויות. הוא גם יכול לאפשר לנו לראות ולא להיראות. הוא גם לא פעם עוזר לנו בוויסות המידע שאנו רוצים לחשוף או להיחשף אליו. עד כמה אנו כמטפלים, במודע או לא במודע, משתמשים בטכניקה דומה לזאת שיצרנו אני ודניאל? אני חושבת על מטפלות שיתאפרו בבוקר לפני כניסתן לקליניקה לאחר לילה ארוך ללא שינה על מנת להסתיר את עייפות הגוף, או על אלו שחיוך רחב מסתיר כאב ועצבות שלא מוכנים עדיין להיראות על ידי העולם. האם גם אנחנו, בעמדה הטיפולית שלנו מתבוננים על העולם, ונעזרים לא פעם, בחור המנעול?

יעל שחר – פסיכותרפיסטית גופנית והתייחסותית

Google

הסובייקטיביות של המטפלת
5/5 stars
מומלץ !

יעל שחר
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה