יעל שחר

יעל שחר
פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית

יום חמישי, 24 בנובמבר 2016

כיבוי שריפות

כיבוי שריפות


ימים בוערים עוברים עלינו. כבר כמה ימים שהאש משתוללת, מחסירה פעימה בלבנו של פחד ושל כניעה אל מול עצמתה. גם לאלו שרחוקים מהאזורים הבוערים, התמונות והשידורים מעלים אתם את מחנק העשן, את האימה המשתקת אל מול האיום הכל כך אכזרי וכל כך נועז וניתן לחוש באווירת מלחמה וחירום. זיכרון אסון הכרמל עדיין חי בתוכינו, ואי אפשר שלא להיזכר בריחות ובמראות ההם. "מי באש ומי במים..." אסונות שכאלו תמיד מותירים אותי בתחושה של חוסר אונים, מגמדים אותי ואת כוחי, מזכירים לי את מוגבלויותיי אל מול חוקי הטבע. אל מול הרוח והלהבה. הרי אין בן אנוש שיוכל לה לאש, כזאת היא. מכלה.
ימים בוערים 

אל מול האיום הנורא אי אפשר להימלט מהנזקקות שלנו והתלות שלנו באש. כמה קשה להסכים להזדקק לאותה יד שגם בכוחה להכות. שנאה מתערבלת עם אהבה, הזדקקות עם בגידה. החיים שוב מפגישים אותי עם הקונפליקט והפרדוקס הכלוא בתוך סבך הקשר שלא ניתן להתירו. גם בחיי הפרטיים וגם בחיי המקצועיים פעם אחר פעם אני נחרדת אל מול להבות האש החודרות ללא אישור, אל מול הכאב המקועקע עמוק בגוף, בנפש ובנשמה שנפגעה מאותה יד שגם נזקקת אני לה ותלויה בה.
טראומה היא מילה שמעלה בי לפעמים ציניות וזעם. לא מתוך רע וחוסר אמפתיה, חלילה. אלא מתוך הצרות  של המילה שכמו מנסה במילה אחת לתאר שריפה. איך מילה אחת תספר לנו על אש ששורפת, מותירה כוויות בדרגות שונות, על שלפוחיות מדממות, על מחנק בריאות של עשן סמיך, על אוויר רווי בפחד שמכווץ כל תא בגוף? איך במילה אחת נבין את זיהום האוויר של הלב שלא יכול להכיל יותר אהבה או לחוש אותה, שלוקח עשרות שנים לפעמים עד שהסמיכות מצליחה להידלל וקצת משבים של אוויר נקי מצליחים לחדור סביבו, גם אם לא נכנסים ישירות פנימה?
כמטפלים אנחנו רגילים להשתמש במילה טראומה כדי לתאר רמות שונות של פגיעות, דרגות שונות של כוויות. לפעמים אני מרגישה שהעבודה שלי כמטפלת היא בעיקר בכיבוי שרפות. אני יושבת עם המטופלים ומרגישה איך הלב עדיין מעלה עשן שחור, מזכרת משריפה שעדיין לא כבתה לגמרי. וכל פעם מחדש זה מעלה בי את הזעם על שכל כך קל להצית שריפה, כל כך קל לשמוט גפרור בוער ביער וכל כך קשה צריך לעבוד כדי לכבות אותה. בנחישות ובעקשנות הכבאים נלחמים, לפעמים ימים עד שהם משיגים שליטה. כל כך קל לגרום לפגיעות נפשיות ורגשיות, זה כל כך נגיש, בכולנו ובכל רגע נתון, בכל לב בוערת גחלת. וכל כך קשה לכבות את הלהבות. כמה קשה צריך לעבוד כדי להחזיר מעט את האמון בנו ובאנשים שסביבנו שיכולים גם לעורר השתהות ופליאה על גדולתם, אך גם לכווץ אותנו מול כוחם ההרסני. להחזיר אמון ללבנו שיסכים להיפתח שוב למרות הצלקות של השרפה.
אני רוצה להאמין שבטיפול אנו לא רק עוסקים בכיבוי השרפות ופינוי ההרס אלא גם מצליחים בעזרת עמדתנו המיטיבה, להנביט מחדש בתאי הלב זרעי אמון ואמונה שמאפשרים למשהו חדש לצמוח מתוכו.

כולי תפילה שהאש תשקט ותרגע, שלא תצטרך להוכיח לנו פעם אחר פעם את עצמתה. די לנו בכך שאנו מכירים בקיומה ובנזקקות שלנו בה.  

Google

הסובייקטיביות של המטפלת
5/5 stars
מומלץ !

יעל שחר
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

יום חמישי, 17 בנובמבר 2016

A secret chord: חווית כישלון בטיפול

A secret chord

"שמעתי שהיה אקורד סודי, שדוד ניגן ועינג את אלוהים..." כך שר לנו ליאונרד כהן בשירו הללויה. ברור שכל תרגום למילות השיר יוציא אותו דהוי וצרוד פחות מקולו המיוחד של ליאו. לשמחתי, עוד הספקתי להיות בהופעתו האחרונה בלונדון לפני מספר שנים. שם, אל מול קהל גדול התחנן את שיריו, כמו היה מתחנן שנאמין לו כולנו, נאמין למילותיו, לרגשותיו, לדרך שעשה. שנאמין ונחבור לשאלות ששאל, לתעוזות שבאהבותיו. שם על הבמה, איש קשיש, עם מגבעת וחליפה, עם מיקרופון ונערות שמלוות את קולו המחוספס הוא אמר לי שהוא שמע שישנו אקורד סודי.

מאז אני בחיפושים אחריו. מחפשת את אותו אקורד סודי שינגן בנגינה כל כך מופלאה עד שהאמונה תגבר על הצורך בהוכחה. שהאמונה ביופי ובטוב, תגבר על הצורך בלדעת אותו. לא תמיד פשוט לי להחזיק בידיעה הזאת. במיוחד בימים קשים בהם גלי הכאב מכים. במיוחד בימים בהם המפגשים בקליניקה עם הפצעים הפתוחים כל כך לא מותירים הרבה מקום לדמיון של סוף טוב יותר.
אני נכנסת לקליניקה שבוע אחר שבוע עם הילה. היא בתקופה לא טובה שלה. גל קשה יותר. רע לה וכואב לה. היא תשושה מלהחזיק ושוקעת אל מול עיני. כן, היא בהחזקה פסיכיאטרית ותרופתית בנוסף למפגשינו, אך עדיין נראה שלא מצאנו את אותו אקורד נכסף, את הקסם שיוציא אותנו מהשקיעה. כל ניסיון טיפולי משאיר אותנו מהלכות על מיתר דק המאיים להיקרע.
יש הרבה דברים כואבים בחיים, אחד מהם הוא להרגיש כישלון כמטפל. לדעת שלא הצלחת. ולא משנה כמה שניסית ונלחמת ורצית, לא מצאת את האקורד המסתורי שיכול לחולל את הניגון הענוג שאנחנו כל כך כמהים לו. כך אחרי שנה אני בעצם מבינה ומגלה שלמרות כישוריי כמטפלת וכל הכלים שרכשתי במשך השנים, כשלתי. כשלתי לא בכך שלא ריפאתי את הילה, ולא בכך שלא הוצאתי אותה מיגונה. כשלתי בכך שלא ראיתי והודיתי לעצמי כבר מההתחלה את מה שחששתי ולא רציתי להכיר בו - שאני מוגבלת. להכיר בכך שלא כל כלי טיפולי וגישה מתאימה לכולם ושישנם כאלו שזקוקים למשהו אחר, למישהו אחר. אילו הייתי מטפלת טובה יותר עבור הילה הייתי שולחת אותה למישהו אחר חודשים קודם לכן, שינגן על כלי שיתאים יותר עבורה. לשמחתי הילה ואני שרדנו את האובדנות, כך שכישלוני לא הרג אותה. אך עדיין נותרת אני עם תחושה חמצמצה של כישלון.
אני מנסה להתנחם בשירו של ליאונרד – הללויה. סוג של הודיה. אהבה היא לא מצעד ניצחון, אלא הללויה שבורה וקרה... הצלחה לא תמיד מגיעה עם תופים ומחולות, כמו גם הכישלון אך לעומתו של זה, הוא משאיר תמיד טעם של צריבה בבטן.
יעל שחר – פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית (טבעון ותל-אביב)

Google

הסובייקטיביות של המטפלת
5/5 stars
מומלץ !

יעל שחר
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

יום חמישי, 10 בנובמבר 2016

אמהות חורגות

המכשפה מהאגדות

האמא החורגת

אני, שבדר"כ לא עוקבת אחר פוליטיקה, לא יכולתי שלא לעקוב אחר הנעשה ביבשת העוצמתית והמתוסבכת כל כך. כן הילרי? לא טראמפ? מי הרע? מי הטוב? הרי כל הלכלוך תמיד באורח מופלא וניסי יוצא ברגעים שסמוכים להחלטת העם. כשהרייטינג גבוה, כשהאוזניים כרויות לכל צליל עם נימת לכלוך ודרמה, נעוט כולנו לדיונים שבסופם בעיקר אנו מוצאים את עצמנו מתקטבים ומתפצלים בין מילים ורגשות של מושחת, מניפולטיבי, אגרסיבי, נרקיסיסטי אל מול האישה, החזקה, העצמתית (שאולי חולה בכלל ולא מגלים לנו את כל האמת?). כל כך התרגלנו שבכל סיפור יש רע וטוב, עד שקשה לוותר לפעמים על הידיעה ולהשלים עם האין- צדק והאופל יחד עם החסד והאור.

ראי ראי שעל הקיר, היש יפה ממני בכל העיר?

את המכשפה באגדות, האמא החורגת, זאת שמענה את הבת החורגת, איך אפשר לאהוב? לרחם ולחמול על הילדה שמקרצפת רצפות למדנו גם למדנו, אך בשום סיפור עוד לא מצאתי את הצדדים המוארים של המכשפה. כשנינה הגיע אלי לטיפול הרגשתי שעולמי כמעט חרב עלי. ישבה מולי, לא פחות ולא יותר מאשר האם החורגת, זאת המכשפה מהסיפורים שלמדנו לתעב. נינה נשואה למארק שמבוגר ממנה בעשרים שנה. יש להם במשותף שני ילדים, אך מארק הביא עמו מנישואיו הקודמים את בנו. כשאני פוגשת את נינה היא בתחילת שנות השלושים שלה, אמא לשני פעוטות ומכשפה לנער מתבגר. נינה אומרת בפה מלא, מבלי להסס כי היא מייחלת למותו יום יום. הקנאה היא בלתי נסבלת. מארק אוהב את בנו ומנסה לתת לו ולפצות אותו על הילדות שכנראה לא ממש הייתה לו. נינה לא מסוגלת לראות את הקשר הזה ומנסה לעמוד בדרכם בכל צורה אפשרית. אני יושבת מול נינה ומגלה שאני שונאת אותה. פשוט לא מסוגלת לחוש טיפת חמלה אל מול המכשפה, האם החורגת שמנסה ללמוד את הנוסחה המדויקת לשיקויי הקסם 'שימיתו' את בנה החורג. כשאני שואלת את נינה מדוע הגיעה אלי, היא מספרת על בלבול שהיא חווה, על זוגיות רצופה במריבות וקשיים ועל חיים אומללים ולא מאושרים, שכמובן ישנו אשם אחד בכך- בנה החורג.
שנתיים עבדנו יחד. שנתיים בהם למדתי גם לשנוא וגם לאהוב, לזהות את המכשפה הרעה שהיא, כמו גם האם החורגת והאומללה של שלגיה, זאת שמקנאה ביופייה של בתה החורגת. זו שמרגישה שהזוגיות שלה מאוימת יום יום על ידי הבת היפהפייה. למדתי על האומללות שאנו גורמים גם לאם החורגת, זאת שמתעללת, בעוד אנו מתעלמים מן הכאב שהיא שרויה בו. כמעט באופן גורף אנו לא זוכרים כי מעבר לדמות הרעה והמתעללת ישנו סיפור של ילד כאוב, ילדה דחויה, ילד נטוש, ילדה מנודה. שכמעט מאחורי כל מכשפה בקולה המתגלגל בהד בעוביו של היער, ישנם סימנים דהויים של מישהו או מישהי שחייהם יכלו להיראות אחרת לו רק היינו שומעים מבעד לצחוקם המרושע ולקריאתם את בכיים השבור. "ראי ראי שעל הקיר, היש יפה ממני בכל העיר"? האם אי פעם אצליח להרגיש יפה מספיק ובטוחה מספיק כדי שלא אזדקק למראת ילדתי החורגת?
אני מקווה שגם בשבוע סוער שכזה, שכל התחזיות נראות קודרות, שצחוקה של המכשפה מהדהד בתוכינו מעל כל מסך אפשרי, נאפשר מעט לעוד חלקים להופיע. ואולי, רק אולי, נגלה כי האם החורגת ראויה גם היא להיות. ואולי, רק אולי, נגלה שכשהיא אינה חייבת להילחם על מקומה, חלקים טובים יותר יוצאים ממנה לעולם. ואולי אני סתם נאיבית שבוחרת לטמון את ליבי הכואב בחול.

יעל שחר – פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית




Google

הסובייקטיביות של המטפלת
5/5 stars
מומלץ !

יעל שחר
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

יום חמישי, 3 בנובמבר 2016

זהות בטיפול

בין האתמול למחר

"אני מרגיש שאני חי על ארגזים, שאני לא שם ולא כאן. את מבינה למה אני מתכוון? אני כבר לא יודע מי אני היום. עד לא מזמן הכל היה ברור לי, ידעתי מי אני. ידעתי את מי אני אוהב. ידעתי לאן אני שייך... ופתאום בום. הכל מתערער ומסתחרר סביבי ואני לא יודע לאן למקם את עצמי. זה כמו לחכות להובלה שתגיע לאסוף את כל הארגזים לדירה החדשה. עד שהמשאית תוריד את הארגזים בדירה החדשה, לאן אני שייך?"
לא שייכת לאתמול אבל גם לא ממש שייכת אל המחר
אני בת שש-עשרה. בשקט גוררת כיסא, מוודאת שאף אחד לא בסביבה ומטפסת להגיע אל הארון למעלה בחדר השינה. שם, עמוק מאחורי ערימת האלבומים התמימה השקית שלי מחביאה לי אוצר. אני מורידה בזהירות, מוציאה בחרדה ובהתרגשות את המכנסים. לובשת אותם בזריזות ודואגת שלא יציצו מתחת לחצאית הארוכה אותה אני לובשת. בלב הולם אני יוצאת מהבית. לא בטוחה, מתי כבר אפשר להוריד את החצאית ולהישאר רק עם המכנס?  אני מתלבטת אם לחכות עד שהאוטובוס יוצא מהשכונה או רק כשאגיע למרכז העיר. אבל חרדה עולה בי, מה אם פתאום אחד השכנים או מהמשפחה יעבור שם? אבל גם מה הסיכוי שהם יגיעו לשם בכלל... מצד אחד אני כבר כמהה להיפטר מהחצאית שמסמלת עבורי הרבה מחנק, אך מצד שני אני באימה מהלא נודע. מי אהיה? למה אהפוך להיות? האם אזהה בכלל את עצמי? ואולי בכלל לא אהב את מי שאגלה שהפכתי להיות. אני נשארת עם המכנסים מתחת לחצאית עוד שנים רבות. לא יודעת איך נמצאים במקום הזה שכבר לא של חצאית אבל עדיין לא לגמרי של מכנס. לא שייכת לאתמול אבל גם לא ממש שייכת אל המחר.  
זהות

כמה קשה לשהות בתוך מרחבי הביניים הללו. כשהדפוסים ההרגלים המוכרים כבר לא ממש מתאימים. כשהחולצה צמודה מדי למידות הגוף אבל מצד שני המידה הבאה רופפת מידי. המקומות האלו, החורקים והמגרדים, מה עושים אתם? מחכים? עושים?
זהות. כל אחד רוצה ללבוש זהות. משהו שיעזור לו להתמקם בעולם הזה של בין האתמול והמחר. היום אני פסיכותרפיסטית, אבל מחר? האם אני כבר יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה? ואולי לעולם אדע.
אתה יודע, אני עונה לו, לפי היהדות ממש אסור לכרות עצי פרי. ואם חייבים להוציא עץ פרי אז הוא צריך לצאת יחד עם שורשיו עד שיימצא מקום אחר להינטע בו. אתה מבין למה אני מתכוונת? שאולי בזמן שאנחנו ככה חיים על ארגזים ועדיין לא ממוקמים, נחשוב על זה כעל המסע שהעץ עובר. פרידה מחלקת אדמה מוכרת ומניבה, פרידה זמנית, לא נוחה ובטח מטלטלת. אבל עם ידיעה שבסוף נמצא את חלקת האדמה שלנו, את הבית שלנו. שבסוף בין האתמול והמחר נמצא גם את היום.
Google

הסובייקטיביות של המטפלת
5/5 stars
מומלץ !

יעל שחר
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552