יעל שחר

יעל שחר
פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית

יום חמישי, 17 בנובמבר 2016

A secret chord: חווית כישלון בטיפול

A secret chord

"שמעתי שהיה אקורד סודי, שדוד ניגן ועינג את אלוהים..." כך שר לנו ליאונרד כהן בשירו הללויה. ברור שכל תרגום למילות השיר יוציא אותו דהוי וצרוד פחות מקולו המיוחד של ליאו. לשמחתי, עוד הספקתי להיות בהופעתו האחרונה בלונדון לפני מספר שנים. שם, אל מול קהל גדול התחנן את שיריו, כמו היה מתחנן שנאמין לו כולנו, נאמין למילותיו, לרגשותיו, לדרך שעשה. שנאמין ונחבור לשאלות ששאל, לתעוזות שבאהבותיו. שם על הבמה, איש קשיש, עם מגבעת וחליפה, עם מיקרופון ונערות שמלוות את קולו המחוספס הוא אמר לי שהוא שמע שישנו אקורד סודי.

מאז אני בחיפושים אחריו. מחפשת את אותו אקורד סודי שינגן בנגינה כל כך מופלאה עד שהאמונה תגבר על הצורך בהוכחה. שהאמונה ביופי ובטוב, תגבר על הצורך בלדעת אותו. לא תמיד פשוט לי להחזיק בידיעה הזאת. במיוחד בימים קשים בהם גלי הכאב מכים. במיוחד בימים בהם המפגשים בקליניקה עם הפצעים הפתוחים כל כך לא מותירים הרבה מקום לדמיון של סוף טוב יותר.
אני נכנסת לקליניקה שבוע אחר שבוע עם הילה. היא בתקופה לא טובה שלה. גל קשה יותר. רע לה וכואב לה. היא תשושה מלהחזיק ושוקעת אל מול עיני. כן, היא בהחזקה פסיכיאטרית ותרופתית בנוסף למפגשינו, אך עדיין נראה שלא מצאנו את אותו אקורד נכסף, את הקסם שיוציא אותנו מהשקיעה. כל ניסיון טיפולי משאיר אותנו מהלכות על מיתר דק המאיים להיקרע.
יש הרבה דברים כואבים בחיים, אחד מהם הוא להרגיש כישלון כמטפל. לדעת שלא הצלחת. ולא משנה כמה שניסית ונלחמת ורצית, לא מצאת את האקורד המסתורי שיכול לחולל את הניגון הענוג שאנחנו כל כך כמהים לו. כך אחרי שנה אני בעצם מבינה ומגלה שלמרות כישוריי כמטפלת וכל הכלים שרכשתי במשך השנים, כשלתי. כשלתי לא בכך שלא ריפאתי את הילה, ולא בכך שלא הוצאתי אותה מיגונה. כשלתי בכך שלא ראיתי והודיתי לעצמי כבר מההתחלה את מה שחששתי ולא רציתי להכיר בו - שאני מוגבלת. להכיר בכך שלא כל כלי טיפולי וגישה מתאימה לכולם ושישנם כאלו שזקוקים למשהו אחר, למישהו אחר. אילו הייתי מטפלת טובה יותר עבור הילה הייתי שולחת אותה למישהו אחר חודשים קודם לכן, שינגן על כלי שיתאים יותר עבורה. לשמחתי הילה ואני שרדנו את האובדנות, כך שכישלוני לא הרג אותה. אך עדיין נותרת אני עם תחושה חמצמצה של כישלון.
אני מנסה להתנחם בשירו של ליאונרד – הללויה. סוג של הודיה. אהבה היא לא מצעד ניצחון, אלא הללויה שבורה וקרה... הצלחה לא תמיד מגיעה עם תופים ומחולות, כמו גם הכישלון אך לעומתו של זה, הוא משאיר תמיד טעם של צריבה בבטן.
יעל שחר – פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית (טבעון ותל-אביב)


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה