יעל שחר

יעל שחר
פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית

יום חמישי, 15 בדצמבר 2016

אנשי הדממה

אנשי הדממה



אין לב שנשאר אדיש השבוע למראה ההקלטות מסוריה שרצות ברשת. אנשים ברגעים לפני מותם הקרב והצפוי, אך גם הנמנע, משתפים מעט ממה שעובר עליהם. וידויים של נידונים. אולי זה לא נכון להגיד שאין לב שנשאר אדיש, כי אחרת איך יכול להיות שכל זה קורה לידינו ממש? איך ייתכן שההיסטוריה משחזרת את עצמה על גווניה היצירתיים והכואבים כל כך? הרי העולם הוא לא באמת עיוור. כולנו רואים את מה שנעשה אבל עדיין מאפשרים בשתיקתנו את כל העוולות הללו.
אנשי הדממה
אבל לא צריך ללכת רחוק עד סוריה בכדי לפגוש את שתיקת אנשי הדממה - שתיקת העולם, החברה והמשפחה. כמטפלים אנו נתקלים בהם פעם אחר פעם, באלו שהיו חלק משמעותי ודומם מסיפור חייהם של מטופלינו.
יצאתי אל המרפסת וצעקתי 'הצילו'. אני, שמעולם לא צרחתי ומעולם לא הוצאתי את הצעקה שתקועה לי, יצאתי וצרחתי. והשכנים שהמרפסת שלהם במרחק שני מטרים מהמרפסת שלי, יושבים במרפסת ורואים אותי. הם שומעים את קריאתי ובוחרים ליהכנס הביתה בראש כפוף ולשתוק. להתעלם כאילו כל מה שקורה לידם לא קשור לכלום. הוא בתוך הבית משתולל. אני קטנה... אין לי כוח להיאבק אתו. המלאך לא הגיע. קול של אלוהים לא נשמע. 'אל תשלח ידך אל הנער' לא נאמר. כולם שותקים. העוקד והנעקד מתגוששים. ואז יד הסיטה. אולי היה זה הטלפון של אחי למשטרה. והוא יצא...
שוב ושוב אני מוצאת את עצמי חסרת אונים. אני פוגשת אותם כשהם כבר אנשים מבוגרים. אני רואה אותם ואת סבלם כאשר לפעמים כבר עשרות שנים של כאב וסבל מאחוריהם. וכל פעם אני תוהה מחדש, איך ייתכן שעם כל האנשים הטובים שיש בעולם, עדיין אנחנו שותקים ומאפשרים לרע להתקיים בקרבינו?
עם כל נערה, אשה ואף גבר שנכנסים אל הקליניקה ומביאים אתם חוויות גילוי עריות או ילדות ספוגה באלימות כזאת או אחרת, מביאים הם אתם באופן בלתי נמנע גם את העדות הנוקבת והחיה של כל אנשי הדממה שהיו בחייהם. פעם זו האמא, השכנה, המורה או סתם עוברת אורח. כל אלו שהיו ויכלו לשמוע או לזהות מצוקה. כל אלו שהריחו וחשדו שמשהו לא כשורה אך עדיין בחרו לשתוק. כל אלו שמפחד להתערב או להתלכלך ביחסי ציבור בחרו לשמור על 'ניטרליות' ולשתוק.
ואולי הם לא שונים בהרבה מאיתנו בזמן שאנו צופים בקטעי הווידאו המזעזעים מסוריה. אנו רואים ומרגישים את ליבינו מתכווץ אך שומרים על שתיקתנו, שלרוב משולבת בתחושת חוסר אונים כואבת. ולצערי, עם כל עדות מזעזעת שכזאת אני מקבלת עוד הוכחה רועמת על בחירתי לשתוק. כל אשה נפגעת שמגיעה אלי, מנציחה בקיומה עוד פדופיל או תוקף שהתאפשר לו לפגוע, ובעיקר גם בזכות אנשי הדממה, העדים השותקים שבוחרים לא לראות ולדעת. אני כבר מזמן לא נאיבית ואינני מאמינה שהעולם יכול להיות חף מרוע ואופל. אך לא עלינו מוטלת העבודה לפעול מולו כשהוא מופיע במלוא כיעורו מולנו בלייב?


יעל שחר – פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית


Google

הסובייקטיביות של המטפלת
5/5 stars
מומלץ !

יעל שחר
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

יום שבת, 10 בדצמבר 2016

על הדבש ועל האופל

על הדבש ועל האופל

ממש כמו פרשת הצוללות, פרשיות עולות ונעלמות. מגיחות, מסעירות ואפילו מזעזעות אותנו. נשארות איתנו ליום או יומיים, לפעמים אפילו ליותר, ואז שוקעות מתחת למעמקי הים. רחוק רחוק מעין רואה. כך יותר נח לנו, כי מי באמת רוצה להתבונן באופל באור יום? עוד שם, עוד ניצול מרות, עוד מאשימה ועוד נאשמת, עוד אחת ועוד אחד. נערמים ככה במעמקי התודעה. עוד 'ידוע בציבור' ועוד א' או ל'. כל פרשיה שכזאת מטלטלת אותנו, את מה שחשבנו או קיווינו שידענו. מטלטלת את הידיעה והאמונה באור, בצדק, בעוצמה, בגבורה.
כילדה, לימדו אותי שיש תפקידים ברורים (בתפיסה החרדית) לבנים ולבנות. בנים תפקידם לשמור על קדושתם וטהרתם על ידי לימוד התורה, ובנות תפקידן לא פחות משל הבנים כי אם קשה יותר, עליהן לשמור על הבנים שלא יחטאו. טהרת הבנים היא באחריותינו.
"כשבנות ישראל לא לובשות בצניעות בחורי ישראל מתים"
הססמה החולנית הזאת לא באמת שונה מהמשפטים שנאמרים גם היום בציבור הכללי כמו:
"עם הלבוש הזה פלא שפגעו מה?"
"היא ממש ביקשה את זה"
במשך שנים האמנתי כי יש עלי את האחריות על איברים ותהליכים שקיימים אצל הגברים. האמנתי  שלי יש את הכוח. שאם בחור חטא אז קרוב לוודאי שזה קשור בי, כי הרי תפקידי הוא לעזור למנוע חטאים. וכדי להיפטר מהמעמסה והעול שהונחו על כתפי כמו כל אחיותיי מהמין הנשי, פיצלתי את העולם לשניים (או להרבה יותר). הטוב מול הרע. האור מול החושך.
קשה להתחבר לאופל שלנו

לא אשקר שזה לא עזר. זה עזר לי מאד אך רק לתקופה מוגבלת. די מהר הבנתי שאם אני רוצה לקחת אחריות על כולי, על החלקים האוהבים והמיטיבים, עלי גם לקחת אחריות על החלקים האפלים שקיימים בי. האופל הוא לא מנגד לאור כי אם שלוב בתוכו.
קשה מאד להתבונן באופל כשהוא מגיח במופעים בלייב. אופל שלא ניבט אלינו מתוך סרט אימה הוליוודי, או פנטזיה מושקעת. פתאום אנחנו נקראים שוב להתבונן פנימה אל החלקים שהיינו מקווים כי נוכל להימנע מהם ולאפשר להם לצלול מתחת לפני הים. הכי קל ופשוט יהיה לנו מתוך הפיצול לשים את 'ההוא' בקופסת הרעים, ואת ההיא וההן בקופסת הקרבנות חסרות הישע ("כל הגברים מניאקים...", "רק סקס מעניין אותם", מוכר?). אך מה יקרה אם לרגע נתנגד לפיצול?
לא משנה מהם שמותיהם, בני סלע, קצב או בוכריס. לא משנה איזו אות יצמידו לה כדי לטשטש את זהותה. מתחת לכל התארים והשמות זה אנחנו. זה אולי לא נעים להסכים ואפילו מקומם, אבל מתחת לתארים שלנו והמעמדות שלנו גם אנחנו, אני ואת ואתה, מחזיקים חלקים דומים לשל בוכריס ושל המתלוננת א'. אנחנו מושקעים כל חיינו בהתעלמות ובטשטוש עקבות של אופל. מתכחשים לחלקים הגזלניים, החמדניים, התאווים, שמניעים אותנו. אנחנו מנסים בעזרת 'אור' ועשייה מיטיבה, בעזרת מודעות ויכולת שיפוט להאמין שאנחנו לא שייכים לקטגורית הרעים.

האומנם אנו חפים?

ואולי זה מה שכל כך קשה בפרשיות הכאובות הללו שעולות. שבנוסף לקושי להתעמת אל מול חוסר הישע והאונים של הנפגעים והנפגעות, ישנו אתגר כואב וחשוף הקשה שבעתיים. אנו נקראים לגלות שהשחקנים של סרטי האימה אינם מוצגים על המסך. שהדמויות האפלות אינן שייכות לעולם אחר, הם לא חלק מה'הם'. הם בדיוק אנחנו. ממש ממש אנחנו. אין הרבה הבדל בינינו. בוכריס, כמו חבריו, לא קורצו מחומר אחר. ללא קשר להיסטוריה הביוגרפית שלהם ושלנו, הם גדלו כמונו, מורכבים על כל חלקינו. רק שאולי בניגוד לחלקנו, אצלם האופל השפריץ החוצה. כי כזה הוא הטבע של האופל. הוא משפריץ כשלא נותנים לו מקום. אם נתעלם ממנו זה לא אומר שהוא לא קיים זה פשוט אומר שאנחנו טומנים את ראשינו בחול, אך כמו שעון חול זה רק ענין של זמן עד שחלקים שאנחנו פחות אוהבים בתוכינו יתחילו להופיע גם בלי שנרצה.
אני לא חושבת שהאנושיות שלנו תוכל להימנע מהצדדים האפלים שבנו. האנושיות שלנו מורכבת גם מהאופל. ואולי העבודה שלנו, כבני אדם, כאנשים שמחפשים אינטגרציה ומשמעות, כמטפלים שנוגעים במורכבויות של אחרים, היא ללמוד כיצד לשאת את האור הכרוך באופל. לשאת, מבלי לפצל ומבלי לבחור צד, אלא לנוע ביניהם ודרכם. לזהות את החלקים והצורות התאוות, המחפשות הכרה גם על ידי הזזת האחר, הדואגות לצרכינו גם על ידי החפצת האחר והאחרת בצורות ומופעים שונים. ואולי במקום שנתכחש להם או נדיר את אותם חלקים, נוכל לעשות איתם עבודה טרנספורמטיבית שתעניק לנו את זכות הבחירה ותחזיר לנו את השליטה שאבדה לנו כחברה כבר מזמן.

באותו נושא: 

Google

הסובייקטיביות של המטפלת
5/5 stars
מומלץ !

יעל שחר
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

יום שבת, 3 בדצמבר 2016

התאבדות בטיפול נפשי | התמודדות

"ובחרת בחיים"

לא פעם מגיעים אלינו מטופלים כאובים ואבדניים שכל בקשתם היא למות. ויחד עם הכלה, ועבודה טיפולית מאתגרת, אנחנו מצליחים לרוב להציל חיים. מצליחים להשהות את גזר הדין הסופי בעוד יום, עוד שבוע שמתארך לעוד חודש. ומתוך המקום החדש שנוצר, מטופלים עוברים לשלב אחר, פתאום ישנה תקווה אי שם מעבר לאופק והאובדנות נרגעת. ופתאום אפשר לנשום.
כמי שלא גדלה בסביבת חיות בית, לא ממש הצלחתי להבין את ההיקשרות שיש לאנשים עם כלב או חתול שהם מגדלים בביתם. הרעיון שחיה יכולה להיחוות כחלק מהמשפחה היה רחוק ממני מאד. במיוחד לאור העובדה שבשכונתנו שוטטו מאות חתולים בכל פינה ובתוך כל פח אשפה. מעולם לא הצלחתי לראות בהם משהו שאפשר להתקרב אליו רגשית או פיזית.


דווקא כשהגעתי לאנגליה, דרך חברתי, הבנתי את ההיקשרות ואת האהבה שאפשר לתת ולקבל מחיה. פתאום הבנתי את ערך החיים שיש לחיות. אני זוכרת את געגועיה הכנים לכלבתה האהובה שחלתה בסרטן. ואף שעברה תקופה מאז, יכולתי להרגיש את הכאב שהיה בה על ההחלטה הכל כך מורכבת וקשה, להרדים את הכלבה שלה כדי שתפסיק לסבול.

ערך הסבל על מול ערך החיים

במרכז למתמודדים עם הפרעות נפשיות, אני נכנסת לפגישת הצוות. מציגים שם את ג'ני, שסובלת מדיכאון מאז'ורי. ג'ני, בת גילי, יוצאת ונכנסת ממוסדות לבריאות הנפש מאז הייתה מתבגרת, הפעם הראשונה בה ניסתה להתאבד. הפסיכיאטרית והפסיכולוגית שמלווים אותה כבר במשך שנים רבות מתארים את חייה של ג'ני כאשה צעירה שבמשך חמש-עשרה שנה מתעקשת שהיא רוצה למות. ג'ני מבצעת ניסיון התאבדות שמוביל לאשפוז, כאשר שם במחלקה מצבה מתייצב לאחר תקופה בעזרת 'מכונות ההנשמה' שיש לפסיכיאטריה ולפסיכולוגיה להציע דרך תרופות ותרפיה. לאחר מספר חודשים, הערכת מצב מחודשת מצביעה שג'ני במצב יציב והיא משוחררת להוסטל. יומיים לאחר מכן, כמו במעגל מכושף, ג'ני מבצעת ניסיון אבדני נוסף ושוב חוזרת אל אותה מחלקה ואל אותו מקום. חמש-עשרה שנים חיה ג'ני כאשר כל בקשתה היא למות.
אני מקשיבה בכאב לסיפור חייה של ג'ני, מרגישה חוסר אונים ותסכול אל מול כמיהתה למות. חלק בי רוצה לאמץ אותה ולהראות לה גם את היופי שבחיים שלנו, וחלק אחר מרגיש אותה ורוצה לשחררה. אני מרגישה את הסבל שלה, סבל של נשמה כלואה. אני מצליחה להבין את הנפש המיוסרת שמרגישה חסרת חיים, מונשמת בכוח על ידי מכונות ההצלה שלנו, של המערכת, ולו רק בגלל הציווי והערך של "ובחרת בחיים". אני חשה את גופה הכואב, שכל בקשתו היא לא להיות כאן, שכל מה שהוא רוצה זה להפסיק את הסבל. הרבה מחשבות ותהיות קשות עולות בי. למי יש את הכוח להחליט על ערך הסבל אל מול ערך החיים? הצוות הגיע למסקנה שאותה מטופלת לעולם כבר לא תצליח להשתחרר מהמסגרת ששומרת עליה כדי שחלילה, בניסיון הבא, לא תמות. הם הבינו שברגע שמכונת ההנשמה תכבה, ליבה יפסיק לפעום והיא תמות.
אני חושבת על אותה חברה שמתאבלת על הכלבה האהובה שלה, שמתוך אהבתה אליה בחרה לגאול אותה מייסוריה. שדווקא מתוך בחירה מלאת חמלה והתבוננות על מידת הסבל מול ערך החיים, הווטרינר הרדים אותה. אני מקווה ש'מכונת ההנשמה' שאנו לפעמים מציעים למטופלים כמו ג'ני, הוא מתוך אקט של חמלה שרואה גם את הסבל וגם את ערך החיים, אך שבעיקר עדיין מותיר את זכות הבחירה של הציווי "ובחרת בחיים" בידיהם, גם אם זה נוגד את תפיסת עולמנו.
יעל שחר – פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית

התמודדות עם אובדנות בפסיכותרפיה



Google

הסובייקטיביות של המטפלת
5/5 stars
מומלץ !

יעל שחר
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552