על הדבש ועל האופל
ממש כמו פרשת הצוללות, פרשיות עולות ונעלמות. מגיחות, מסעירות ואפילו מזעזעות אותנו. נשארות איתנו ליום או יומיים, לפעמים אפילו ליותר, ואז שוקעות מתחת למעמקי הים. רחוק רחוק מעין רואה. כך יותר נח לנו, כי מי באמת רוצה להתבונן באופל באור יום? עוד שם, עוד ניצול מרות, עוד מאשימה ועוד נאשמת, עוד אחת ועוד אחד. נערמים ככה במעמקי התודעה. עוד 'ידוע בציבור' ועוד א' או ל'. כל פרשיה שכזאת מטלטלת אותנו, את מה שחשבנו או קיווינו שידענו. מטלטלת את הידיעה והאמונה באור, בצדק, בעוצמה, בגבורה.
כילדה, לימדו אותי שיש תפקידים ברורים (בתפיסה החרדית) לבנים ולבנות. בנים תפקידם לשמור על קדושתם וטהרתם על ידי לימוד התורה, ובנות תפקידן לא פחות משל הבנים כי אם קשה יותר, עליהן לשמור על הבנים שלא יחטאו. טהרת הבנים היא באחריותינו.
"כשבנות ישראל לא לובשות בצניעות בחורי ישראל מתים"
הססמה החולנית הזאת לא באמת שונה מהמשפטים שנאמרים גם היום בציבור הכללי כמו:
"עם הלבוש הזה פלא שפגעו מה?"
"היא ממש ביקשה את זה"
במשך שנים האמנתי כי יש עלי את האחריות על איברים ותהליכים שקיימים אצל הגברים. האמנתי שלי יש את הכוח. שאם בחור חטא אז קרוב לוודאי שזה קשור בי, כי הרי תפקידי הוא לעזור למנוע חטאים. וכדי להיפטר מהמעמסה והעול שהונחו על כתפי כמו כל אחיותיי מהמין הנשי, פיצלתי את העולם לשניים (או להרבה יותר). הטוב מול הרע. האור מול החושך.
 |
| קשה להתחבר לאופל שלנו |
לא אשקר שזה לא עזר. זה עזר לי מאד אך רק לתקופה מוגבלת. די מהר הבנתי שאם אני רוצה לקחת אחריות על כולי, על החלקים האוהבים והמיטיבים, עלי גם לקחת אחריות על החלקים האפלים שקיימים בי. האופל הוא לא מנגד לאור כי אם שלוב בתוכו.
קשה מאד להתבונן באופל כשהוא מגיח במופעים בלייב. אופל שלא ניבט אלינו מתוך סרט אימה הוליוודי, או פנטזיה מושקעת. פתאום אנחנו נקראים שוב להתבונן פנימה אל החלקים שהיינו מקווים כי נוכל להימנע מהם ולאפשר להם לצלול מתחת לפני הים. הכי קל ופשוט יהיה לנו מתוך הפיצול לשים את 'ההוא' בקופסת הרעים, ואת ההיא וההן בקופסת הקרבנות חסרות הישע ("כל הגברים מניאקים...", "רק סקס מעניין אותם", מוכר?). אך מה יקרה אם לרגע נתנגד לפיצול?
לא משנה מהם שמותיהם, בני סלע, קצב או בוכריס. לא משנה איזו אות יצמידו לה כדי לטשטש את זהותה. מתחת לכל התארים והשמות זה אנחנו. זה אולי לא נעים להסכים ואפילו מקומם, אבל מתחת לתארים שלנו והמעמדות שלנו גם אנחנו, אני ואת ואתה, מחזיקים חלקים דומים לשל בוכריס ושל המתלוננת א'. אנחנו מושקעים כל חיינו בהתעלמות ובטשטוש עקבות של אופל. מתכחשים לחלקים הגזלניים, החמדניים, התאווים, שמניעים אותנו. אנחנו מנסים בעזרת 'אור' ועשייה מיטיבה, בעזרת מודעות ויכולת שיפוט להאמין שאנחנו לא שייכים לקטגורית הרעים.
האומנם אנו חפים?
ואולי זה מה שכל כך קשה בפרשיות הכאובות הללו שעולות. שבנוסף לקושי להתעמת אל מול חוסר הישע והאונים של הנפגעים והנפגעות, ישנו אתגר כואב וחשוף הקשה שבעתיים. אנו נקראים לגלות שהשחקנים של סרטי האימה אינם מוצגים על המסך. שהדמויות האפלות אינן שייכות לעולם אחר, הם לא חלק מה'הם'. הם בדיוק אנחנו. ממש ממש אנחנו. אין הרבה הבדל בינינו. בוכריס, כמו חבריו, לא קורצו מחומר אחר. ללא קשר להיסטוריה הביוגרפית שלהם ושלנו, הם גדלו כמונו, מורכבים על כל חלקינו. רק שאולי בניגוד לחלקנו, אצלם האופל השפריץ החוצה. כי כזה הוא הטבע של האופל. הוא משפריץ כשלא נותנים לו מקום. אם נתעלם ממנו זה לא אומר שהוא לא קיים זה פשוט אומר שאנחנו טומנים את ראשינו בחול, אך כמו שעון חול זה רק ענין של זמן עד שחלקים שאנחנו פחות אוהבים בתוכינו יתחילו להופיע גם בלי שנרצה.
אני לא חושבת שהאנושיות שלנו תוכל להימנע מהצדדים האפלים שבנו. האנושיות שלנו מורכבת גם מהאופל. ואולי העבודה שלנו, כבני אדם, כאנשים שמחפשים אינטגרציה ומשמעות, כמטפלים שנוגעים במורכבויות של אחרים, היא ללמוד כיצד לשאת את האור הכרוך באופל. לשאת, מבלי לפצל ומבלי לבחור צד, אלא לנוע ביניהם ודרכם. לזהות את החלקים והצורות התאוות, המחפשות הכרה גם על ידי הזזת האחר, הדואגות לצרכינו גם על ידי החפצת האחר והאחרת בצורות ומופעים שונים. ואולי במקום שנתכחש להם או נדיר את אותם חלקים, נוכל לעשות איתם עבודה טרנספורמטיבית שתעניק לנו את זכות הבחירה ותחזיר לנו את השליטה שאבדה לנו כחברה כבר מזמן.
תודה יעלי
השבמחק