יעל שחר

יעל שחר
פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית

יום חמישי, 15 בדצמבר 2016

אנשי הדממה

אנשי הדממה



אין לב שנשאר אדיש השבוע למראה ההקלטות מסוריה שרצות ברשת. אנשים ברגעים לפני מותם הקרב והצפוי, אך גם הנמנע, משתפים מעט ממה שעובר עליהם. וידויים של נידונים. אולי זה לא נכון להגיד שאין לב שנשאר אדיש, כי אחרת איך יכול להיות שכל זה קורה לידינו ממש? איך ייתכן שההיסטוריה משחזרת את עצמה על גווניה היצירתיים והכואבים כל כך? הרי העולם הוא לא באמת עיוור. כולנו רואים את מה שנעשה אבל עדיין מאפשרים בשתיקתנו את כל העוולות הללו.
אנשי הדממה
אבל לא צריך ללכת רחוק עד סוריה בכדי לפגוש את שתיקת אנשי הדממה - שתיקת העולם, החברה והמשפחה. כמטפלים אנו נתקלים בהם פעם אחר פעם, באלו שהיו חלק משמעותי ודומם מסיפור חייהם של מטופלינו.
יצאתי אל המרפסת וצעקתי 'הצילו'. אני, שמעולם לא צרחתי ומעולם לא הוצאתי את הצעקה שתקועה לי, יצאתי וצרחתי. והשכנים שהמרפסת שלהם במרחק שני מטרים מהמרפסת שלי, יושבים במרפסת ורואים אותי. הם שומעים את קריאתי ובוחרים ליהכנס הביתה בראש כפוף ולשתוק. להתעלם כאילו כל מה שקורה לידם לא קשור לכלום. הוא בתוך הבית משתולל. אני קטנה... אין לי כוח להיאבק אתו. המלאך לא הגיע. קול של אלוהים לא נשמע. 'אל תשלח ידך אל הנער' לא נאמר. כולם שותקים. העוקד והנעקד מתגוששים. ואז יד הסיטה. אולי היה זה הטלפון של אחי למשטרה. והוא יצא...
שוב ושוב אני מוצאת את עצמי חסרת אונים. אני פוגשת אותם כשהם כבר אנשים מבוגרים. אני רואה אותם ואת סבלם כאשר לפעמים כבר עשרות שנים של כאב וסבל מאחוריהם. וכל פעם אני תוהה מחדש, איך ייתכן שעם כל האנשים הטובים שיש בעולם, עדיין אנחנו שותקים ומאפשרים לרע להתקיים בקרבינו?
עם כל נערה, אשה ואף גבר שנכנסים אל הקליניקה ומביאים אתם חוויות גילוי עריות או ילדות ספוגה באלימות כזאת או אחרת, מביאים הם אתם באופן בלתי נמנע גם את העדות הנוקבת והחיה של כל אנשי הדממה שהיו בחייהם. פעם זו האמא, השכנה, המורה או סתם עוברת אורח. כל אלו שהיו ויכלו לשמוע או לזהות מצוקה. כל אלו שהריחו וחשדו שמשהו לא כשורה אך עדיין בחרו לשתוק. כל אלו שמפחד להתערב או להתלכלך ביחסי ציבור בחרו לשמור על 'ניטרליות' ולשתוק.
ואולי הם לא שונים בהרבה מאיתנו בזמן שאנו צופים בקטעי הווידאו המזעזעים מסוריה. אנו רואים ומרגישים את ליבינו מתכווץ אך שומרים על שתיקתנו, שלרוב משולבת בתחושת חוסר אונים כואבת. ולצערי, עם כל עדות מזעזעת שכזאת אני מקבלת עוד הוכחה רועמת על בחירתי לשתוק. כל אשה נפגעת שמגיעה אלי, מנציחה בקיומה עוד פדופיל או תוקף שהתאפשר לו לפגוע, ובעיקר גם בזכות אנשי הדממה, העדים השותקים שבוחרים לא לראות ולדעת. אני כבר מזמן לא נאיבית ואינני מאמינה שהעולם יכול להיות חף מרוע ואופל. אך לא עלינו מוטלת העבודה לפעול מולו כשהוא מופיע במלוא כיעורו מולנו בלייב?


יעל שחר – פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה