יעל שחר

יעל שחר
פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית

יום שני, 30 בינואר 2017

טיפול פסיכולוגי בשפה שנייה

עברית שפה קשה

כמו לכל מקצוע, גם לעולם הטיפול יש שפה משלו. כל 'מגזר' מביא את הלהג שלו לשפה הכללית. אני, את הכשרותיי עברתי בלונדון. את הטיפול הארוך והמשמעותי שלי כסטודנטית, עברתי עם מטפלת אוסטרית בשפה האנגלית. עם סיום לימודיי, היה נראה לי אך טבעי לטפל באנגלית.
שפה בטיפול נפשי
כששבתי ארצה לפני שנתיים, חששתי מאד מהמפגש בין העולם במקצועי שאני מביאה מאנגליה, השפה הטיפולית באנגלית לבין השפה- שפת האם- העברית.  
מהר מאד הבנתי שלשפה יש תפקיד לא מבוטל בתהליכים. לקח לי זמן להתארגן מול השינוי הדרמטי הזה. זאת הפעם הראשונה בה אני נקראת לטפל בעברית, להציע התערבויות, להיכנס לקשרים ולהביע רגשות, בשפה אתה גדלתי.

עם כל חששותיי, ציפיתי שארגיש קירבה. הרי כל כך הרבה עובר בתוך השפה. תרבות, הסטוריה, הומור, חלומות ופנטזיות משותפים. נוף מוכר עם ניחוח שרק אנחנו נזהה מעצם היותינו שותפים לשפה אחת. חשבתי שלדבר על ניואנסים תרבותיים בשפת האם, ירגיש לי תחושת בית. שמספיק שאביא משפט קצר מ'הגשש החיוור' כדי שזה שמולי יבין אותי בלי הסברים מיותרים. חשבתי שדרך השפה אמצא את החיבור בתוך הפערים שבתוכי ומתוכי אל החברה והעולם.

להפתעתי ההיפך קרה. כל מפגש בעברית הרגיש לי זר, צורם, חודרני, פולשני. נזקקתי לתיווך ששפה שנייה עושה. נזקקתי לשפה זרה כדי שתוכל לתרגם את תהליכי הנפש שלי. מצאתי (ועדיין מוצאת את עצמי) חשופה מול כל מטופל ומטופלת שיושבים מולי. אני מבינה כי אני מרגישה עירומה וחשופה. כי אין לי פרגוד של מילים חדשות, שפה אחרת, שמאחוריה אוכל להסתתר.

ואולי זה המפגש עם הישראליות שמתבטאת דרך השפה שכל כך מאתגרת עבורי. המבט הישיר, השאלה הישירה. יש בנו הישראלים משהו שאינו מתפשר על טיב. אנחנו תמיד מחפשים את הטוב ביותר. גם כדי שחלילה לא נצא פראיירים, אבל גם כי מגיע לנו משהו טוב שיבין אותנו על עומקינו ומורכבותנו. גם בטיפול, אנו מצפים כי המטפל/ת שמולנו יביאו איתם, מעבר למקצועיות שלהם, חכמת חיים ואינטליגנציה גבוהה. אני חווה בפגישות עם המטופלים/ות את עצמי נתונה למבחני פתע. שאלות מתקילות שמבקשות לבדוק האם אני, כמטפלת וכבת אדם, חכמה מספיק.

את כל זה אני מצליחה להבין רק לאחרונה, כאשר מייק, מטופל חדש נכנס אלי לקליניקה. מייק, בחור גרמני שחי בישראל כעשר שנים בתל אביב. כבר ברגעים הראשונים אנחנו מבינים כי כדאי שנתקשר באנגלית, שפה שלשנינו קל יותר לשהות בתוכה. תוך כדי המפגש אני שמה לב שמשהו בי מתרכך. אני מרגישה כי אני מתאמצת פחות כדי לנכוח ולנשום. מייק משתף אותי גם הוא, על ההקלה שיש לו לדבר באנגלית. למרות שזאת שפה שנייה עבורו, יש משהו שדורש פחות מאמץ. כשמייק עוזב את הפגישה הראשונה שלנו, אני דומעת בהקלה. אני ברגע אחד מבינה את הדריכות והמאמץ שהעברית והישראליות דורשים ממני. הישראליות שאני לא יכולה איתה, אך כנראה גם לא בלעדיה. אני מתגעגעת למתווכים. מתגעגעת ליכולת לעמעם מעט את תחושת החשיפה והנראות הבלת נסבלת.

אני מנגבת את הדמעות כדי לקבל את רות, המטופלת הבאה. אני מגלה שאני שמחה לראות אותה למרות ובגלל שעברית שפה קשה.


Google

הסובייקטיביות של המטפלת
5/5 stars
מומלץ !

יעל שחר
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

יום שבת, 21 בינואר 2017

טיפול בטראומה אצל חיילי צה"ל עקב המלחמה בסוריה

דברים שרואים משם

הדי צרורות היריות מעיר המורדים קונטרה שבגבול ישראל –סוריה, נשמעים היטב במרומי הגולן. חיילינו העוסקים בפעילותם שבגבול, נעים בין השקט והקור הצונן של ההרים יחד עם קולות האש מהערים הבוערות, הנמצאות ממש מעבר לגדר הגבול. קונטרה, עיר יחסית שמורה ובשליטה של המורדים, הודפת כל ניסיון של חיילי אסד להיכנס. מדי פעם משלחות של פצועים מהלחימה האכזרית, בתיאום מדוייק עם צה"ל, עושות את דרכן עד הגדר ושם יחידה שמוקצית לכך מכניסה את הפצועים כדי שיקבלו טיפול רפואי הולם בישראל. הפצועים, לעיתים שרופים לבלי הכר, או עם פגיעות פנימיות, מביאים אתם את סיפורי השואה הנמצאים כה רחוק מאיתנו, אך גם במרחק נגיעה. הטיפול בהם מפגיש את חיילינו עם מציאות שמתרחשת בעולם מקביל לנו, מאלצת אותם להיכנס לתוך עולם זה ולו רק למספר שעות.
טיפול ב-PTSD עם חיילי צה"ל

אני יושבת בקליניקה מחכה למפגש הקרוב עם עמיר בדריכות. אינני יודעת למה לצפות. השעות עם עמיר נדמות לפעמים כמשחק וידאו משותף, בו שנינו נעלמים לתוך הסצנות החיות שבמשחק. כשעמיר נכנס לחדר, זכרון הקפה שרק סיימתי לשתות, טמפרטורת החדר כמו תפיסת הזמן והמקום, מטשטשות. עמיר מביא את עולמו המרוטש אלי. אני מרגישה איך תוך דקות ספורות אני נכנסת לתוך השואה שחיה בגופו ונפשו. עמיר סובל מתסמיני פוסט טראומה וכל מפגש מביא אתו את הקולות, המראות והריחות הבלתי נסבלים של שואתו. נראה כי ההפרדה בין העולם, השקט כביכול, שבחוץ, לבין העולם הסוער וההישרדותי הפנימי שלו, לא יכולה להתקיים בו זמנית. אני מרגישה איך אין באפשרותי לצפות במה שקרה בתוך עמיר מבחוץ. המפגש עם הצלקות והמראות שהוא מביא מתוך הזיכרונות והחוויות החיים כל כך בתוכו, מאלצת אותי לחבור אל שטח הלחימה. אנחנו נכנסים וצוללים יחד. מאזינים להדי הפיצוצים הנשמעים קרוב כל כך, מריחים את עשן השרפות ושומעים את זעקת הפצועים. אנחנו נאחזים זה בזו ומריחים את ריח הדם החזק כל כך. סוף השעה המשותפת שלנו מתקרבת. במאמצים אנחנו מוצאים את הדרך חזרה, לא נפרדים לחלוטין מהמתרחש בתוכנו. אנחנו מסתכלים זה בזו לפני הפרידה ויודעים שכל מילה שתיאמר, כל אינטרפטציה, תהיה ניסיון להיאחז בנפרדות שבין שני העולמות שגדר מוצבת ביניהם. אני יודעת בתוכי שעמיר מרגיש שאני מבינה את שפתו האילמת. הוא יוצא לחיים שבחוץ כאשר חזותו מסתירה את כל הדי המלחמה המתרחשת בתוכו.
לוחמת צה"ל

בעבודה עם טראומה ובכלל במפגש עם כאב עמוק של האחר, ישנה פנטזיה להשאיר את הכאב מעברו השני של הגדר, להשאיר אותו אצל האדם הסובל. לפעמים, בעזרת נפלאות הדיסוציאציה, אנו מצליחים להעמיד פנים שבאמת כאבו של האחר שרק פגשנו שייך לו בלבד. הנפרדות הזאת מוסיפה לתחושת הניכור והבדידות שחווה המתמודד, התחושה הבלתי נסבלת ש'זר לא יבין זאת' ולא יוכל להיכנס לתוך עולמו. כאשר אני יושבת ומאפשרת לעמיר להכניס אותי לתוך שואתו הפנימית, אני נעשית באחת שותפה וחלק. גם בסיום המפגש כאשר דרכינו נפרדות ואני פונה לפגישה הבאה, חלקים ממנו נשארים חיים בתוכי כמו שאני רוצה להאמין שחלקים ממני נספגים גם הם אצלו והם מה שאולי מאפשרים מקום לתנועה ונשימה.

הפצועים מפוזרים בין בתי החולים עין זיוון ואפילו רמב"ם שבחיפה. תחת שמירה רציפה הם מקבלים טיפול רפואי וכשהם שיוצאים מכלל סכנה והטיפול מגיע לסיומו הם מובלים בחזרה אל הגבול הצפוני. רגע לפני שהחיילים מעבירים אותם חזרה אל מעבר לגבול הסורי לידי המורדים, בעיניים מתחננות הם מודים ומפצירים שיתנו להם להישאר. אך שני הצדדים יודעים כי למרות השואה שממשיכה להתרחש במדינתם, עליהם לעזוב את ישראל. החיילים והמחלימים נפרדים. כל אחד לעולמו, כאשר גם החייל וגם הסורי יודעים שחייהם כבר לעולם לא יהיו נפרדים לחלוטין. שמשהו מהשקט ילך אתם, ומשהו מהתופת יישאר כאן.

קריאה נוספת:

Google

הסובייקטיביות של המטפלת
5/5 stars
מומלץ !

יעל שחר
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

יום ראשון, 15 בינואר 2017

הבחירה להיות מטפלת

לבו של מנהיג

מאיר בנאי

"אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות" (פרקי אבות)
קשה לתת למישהו שנגע בכל כך הרבה אנשים ללכת. לא הכרתי אותם אישית, אפילו לא את כל יצירותיהם. ועדיין כשאנשים ידועים שהיו כאן והשאירו חותמם על אלפים ויותר, כאלו שחוללו שינוי במשהו למישהו דרך קולם, או לבם, ההתקשרות שנוצרה עמם מצריכה התארגנות אחרת כשהם נעלמים.
לאורך כל ההיסטוריה נגלה כי אנשים פורצי דרך כמו רבי נחמן, אריסטו ואף ישו, מנהיגים משמעותיים שחוללו שינויים בתפיסה והשפיעו עמוקות על ההמונים, מתו בגיל צעיר (בשנות השלושים לחייהם). נראה כאילו דחסו אל שנותיהם עשייה שיכולה הייתה להספיק לאחר במשך כמה מאות שנות חיים.
להנהגה יש מחיר, ולעיתים מחיר כבד. היא לא פעם מגיעה על חשבון החיים האישיים של המנהיג, על חשבון רצונותיו האישיים, על חשבון חייו. כמטפלים, חלקנו לפחות, לא פעם נכנסים למשבצת ההנהגה. זה לא בהכרח קורה מתוך בחירה. הדרך נפתחת ויוצרת אותך. אנשים נכנסים לתוך חייך גם בלא ידיעתך. אחרים מחכים להשראה ומקווים לקבל את זה דרכך. מבלי לשים לב, מתחילה ההפנמה כי אם חשבת שחייך הם אישיים ופרטיים, טעית. כי בסוף יום כשעזבת את הקליניקה, כל אותם האנשים שפגשת, כל אותם האנשים שקראו אותך, הם מתלווים אליך. הם לא נעלמים כאשר חדר הקליניקה נסגרת או כשההרצאה מסתיימת. וכשהם הולכים אל ביתם, את או אתה מתלווים אליהם בליבם ובמחשבתם, מהדהדים את קיומכם ללא הרף.
הבחירה להיות מטפל/ת, היא גם הבחירה להיות בשרות, להיות עבור האחרים. האם ישנה בחירה שם בכלל? האם הבחירה לפתוח ולהיפתח, לחלוק את ליבינו ואת זמננו עם האחרים חייבת להגיע על חשבון חיינו? אני לא בטוחה כי נמצא תשובה ברורה לכך.
כשהייתי נערה הוריי נפרדו. אחיי היו אז צעירים מאד וכך נשארנו תשעה ילדים עם אמי. אני זוכרת שמאד הוטרדתי מה יהיה אם משהו חלילה יקרה לה.
מי יגדל את כל הילדים?
מי ייקח אחריות על כל התינוקות?
ופניתי לאחד מדודיי, שכבר אז היה רב ושיתפתי אותו בדאגה שלי. התשובה שענה לי עד היום מהדהדת בתוכי-
"כשיש אנשים שזקוקים לך, וכשיש לך תפקיד משמעותי בחייהם, התפקיד שלך שומר אותך בחיים עבורם. הבחירה לפתוח את לבך לעולם, להמוני אחרים, להיות חלק משפיע על חייהם והתפתחותם, היא גם עולה לך בחייך אך גם היא זאת שמקיימת אותך".
ובאמת אפשר לראות כי לצד המנהיגים שעזבו את עולמנו צעירים, ישנם המוני מנהיגים שנותנים מעצמם ולבם לעולם עד רגעיהם האחרונים במלאת חייהם.
"אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות" – שנבחר לתת מתוך אהבת השליחות ולא מתוך בחירות שמרחיקות אותנו מלבינו.  
יעל שחר – פסיכותרפיה גופנית התייחסותית

Google

הסובייקטיביות של המטפלת
5/5 stars
מומלץ !

יעל שחר
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

יום שבת, 7 בינואר 2017

'הילד של כולנו'

'הילד של כולנו'

בשבוע של ססמאות, טעינה קוטבית של טוב מול רע, של אשם או זכאי, של צדק מול עוול, הביטוי 'הילד של כולנו' הופרח הרבה לאוויר. מניחה שרובינו נתקלנו בשיח שנוצר בעקבות פסק הדין של אותו חייל. מצד אחד יש משהו יפה בזימון להתבונן אל אחד מבני עמינו ממבט של ערבות הדדית אך ייתכן כי אם אכן נסכים, באמת ובתמים, להתבונן על עצמינו כעל איברים המחוברים לאותו הגוף, נזהה את רמת הפציעה שאנו סובלים ממנה, אך גם נגלה את 'מוריד הגשם' שבתוכנו.

על פי השמועה, את סיפורו של 'מוריד הגשם', נהג יונג לספר בסמינרים. וכך הסיפור:

היה הייתה עיירה בפרבריה של סין אשר סבלו מבצורת איומה. 'מוריד הגשם' אשר נשלח אל העיירה לסייע, הגיע לאחר מסע מהקצה האחר של המדינה. עם הגעתו כל זקני העיירה התגודדו סביבו, וכל שביקש 'מוריד הגשם' היה לקבל בקתה שקטה בה יוכל להיות לבדו. אכן הוקצתה לו בקתה בה התבודד שלושה ימים ושלושה לילות בזמן שזקני העיירה מצפים לו חסרי סבלנות מחוצה לה. ביום השלישי כאשר החל לרדת הגשם, יצא 'מוריד הגשם' את הבקתה.
נרגשים ומלאי הכרת תודה נגשו אליו הזקנים ושאלו: "מה עשית?"
"כלום", השיב.
"איך הצלחת להביא אלינו את הגשמים לאחר בצורת איומה?"...
"אני לא יודע לגבי זה" ענה מוריד הגשם, "אך מהמקום ממנו אני מגיע, אנשים חיים לפי הטאו, אנו שומרים על האיזון של הטאו, כך שישנם אנשים עצובים וישנם שמחים, תינוקות נולדים ואחרים מתים, השמש זורחת והגשם מגיע. כאשר הגעתי אל עיירתכם הרגשתי לגמרי מחוץ לאיזון. לא יכולתי לחשוב בבהירות או לנוח. נזקקו לי שלושה ימים ושלושה לילות כדי להחזיר את האיזון הפנימי שלי".

לו מוריד הגשם היה מגיע לעירינו, מה היה נדרש ממנו כדי להחזיר את האיזון?

ייתכן כי אם נאמץ לרגע את הראייה של מוריד הגשם, נרפה מן האחיזה הפולארית שלנו של שחור ולבן, צדיק ורשע, נגלה כי כל בעיותינו בחיים הללו נובעות מחוסר איזון. וכאשר ישנו חוסר איזון, המערכת מתחילה לחלות. נגעים מתפשטים, כאבים עולים. פצעים לא מוגלדים מזדהמים.

מוריד הגשם

ואם נתבונן על המטופלים שמגיעים אלינו מתוך כאבם, ולרגע נניח לתיאוריות 'האבא והאמא' בצד, ונרפה מהרצון להבין מה קדם למה ומה הוליד את מה, ונתבונן במי שיושב מולנו כעל מערכת שיצאה מאיזון. ונתבונן על הקשר שלנו כעל מערכת לא מאוזנת, ונתרחק מעט עם עדשת הזום ונתבונן על הקהילה שממנה מגיע המטופל שיצאה מאיזון, ונרחיק עוד ונזהה כי המערכת הקולקטיבית שלנו כולה יצאה מאיזון. אולי אם נסכים להבין את זה בעומק ההכרה, כי אנו אכן מערכת אחת לא מאוזנת, נבין את התשובה לבעיה. נבין כי המסעות שאנו עושים בתוכינו, ועם המטופלים שלנו אינם אלא להחזיר את האיזון שאבד לנו.

אם נסכים להתבונן ב'ילד של כולנו' כאל ביטוי לחוסר האיזון שאנו נמצאים בו, בו אבדנו את כוכב הצפון שלנו, כאשר אין מתווה ברור 'מאין באנו ולאן אנו הולכים', נבין כי עבודה רבה מוטלת עלינו. לא בשונה מ'מוריד הגשם', עבודתנו לא חייבת לצאת אל הרחובות, היא אינה מתבטאת בהכרח בהנפת שלטים או בהשמעת קולות זועמים. היא מתבטאת בהסכמה למצוא מקום בה נוכל לאפשר לאיזון לחזור. מקום בו נוכל לנשום ולווסת את הגוף שמכיל בתוכו איברים רבים שונים ואף מנוגדים. מקום שמוכן לקחת אחריות כי כשלך כואב ותקוע, ביכולתי להשפיע מתוכי עליך מתוך ההסכמה כי אין אנו באמת נפרדים. כי כשאצלך השמש זורחת ייתכן ואצלי היא שוקעת, אך שנינו נמצאים באותו השדה ועליך להזכיר לי את הזריחה ועלי להזכיר לך את השקיעה.

"הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה" (הרב קוק, ערפילי הטוהר ל"ט)

Google

הסובייקטיביות של המטפלת
5/5 stars
מומלץ !

יעל שחר
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

יום שני, 2 בינואר 2017

מרחב מעברי

מעברים

תמיד אהבתי את תקופת הקריסמס והשנה החדשה באירופה. נדמה לי שהעובדה שבחג זה, אנו היהודים, לא היינו קרבנות וגם לא מנצחים, מסייעת לי להנות ממנו בלב קל יותר. חגיגה צבעונית ללא תזכורות של מעטים מול רבים, צדיקים מול רשעים. סתם חוגגים. גם בלי להבין את מה ואת מי.
המרחב המעברי

לפני שבוע וחצי החלטתי לנסוע לבקר את לונדון, בפעם ראשונה מאז עזבתי אותה לפני כשנתיים, ולהצטרף לעיר החוגגת. כשהגעתי לביקורת הדרכונים בשדה הלונדוני, מיד ידעתי שמשהו אינו כשורה. המחשב העלה שלפני מספר שנים שהיתי מעל המותר באנגליה והוחלט לעכב אותי. לאחר חקירה מתישה שבה נדמה היה כי האמינו לי החוקרים שבכוונתי לשוב לישראל לאחר שבוע, הוחזקתי בחדר מעבר עד שיגיעו להחלטה לגבי (אגב, חדר מעבר זו מילה מעודנת לחדר מעצר). בחדר ישב פליט עיראקי, ורק לאחר שהגיעה 'נאגלה' של עוד כעשרה פליטים ביימתי התקף פניקה שהעביר אותי היישר לחדר בו מוחזקות הנשים.
הפליט העיראקי (לפני שעברתי לחדר הנשים), שהיה כנראה חרד ממצבו, או שפשוט שמח שיש אתו בת אדם בחדר והוא לא לבדו מול ארבע קירות, בחר לספר לי את סיפורו. אני, שמבינה ערבית בסיסית, הצלחתי להבינו במאמץ מה למרות הלהג העיראקי הכבד. אולי הבנתי אותו כי הוא דיבר בעיקר מלבו ולא רק משפתו. ישבנו כשלרגע חלקנו סיטואציה דומה וגם הזויה של שהייה במרחב ביניים. מרחב של 'לא כאן ולא שם' אך בעיקר במרחב של לא נודע. לאחר כמה שעות הגיעו ליידע אותי שהתקבלה ההחלטה לשלוח אותי הביתה אך היה עלי להמתין לטיסה הבאה שתצא לישראל. היו לי שם מספיק מידי שעות ללא נייד או הסחות דעת כדי לשהות בתוך מצב הביניים הזה. כמה מוזר להיות מוחזק בטריטוריה אפורה. כשאין יציאה אך גם אין כניסה.
אני מכירה את התחושה הזאת. תחושה של תקיעות גדולה, כשהטיפול תקוע או כשמערכת היחסים מגיעה למבוי שנראה סתום. מצב של שיתוק כשלא ברור איך עוברים אותו ואם כן, לאן מגיעים. יש משהו כל כך לא נח במצב הזה. על מה סומכים כשנמצאים שם? איך נשארים בתוך עולם מעברי מבלי להתנתק לגמרי? זה נראה לי בלתי אפשרי לנכוח, אולי רק באופן חלקי ממש, במצב בו אין אחיזה ממשית בשלט המהבהב של היציאה מהתקיעות.
להבדיל, כאשר אני צופה (לעתים נדירות מאד) בתכניות ריאליטי של מוזיקה, אני מרגישה איך הלחץ גומר לי את כל האוויר. האווירה של הרגע שלפני סיום ספירת הקולות, מתח שנבנה לקראת השאלה 'מי יוכרז המנצח הגדול בגמר?' אף פעם לא למדתי איך להנות באמת מתכניות מסוג זה. רגעי ההמתנה שלאחר ביצוע השיר ועד להכרזת הניצחון או הכישלון, אילו רגעים שבעיניי הם בלתי נסבלים. מה מחזיק את הרצף בין מה שהיה לבין מה שיהיה בתוך אי הוודאות?
הדרמה של לונדון מתגמדת כאשר מספר ימים אחרי שנחתתי חזרה ארצה, משפחה שיקרה מאוד ללבי חוותה אבדן לא צפוי של אחד מבני ביתם. במשך מספר ימים (בעקבות עניין חוקי), היה 'מתם מוטל לפניהם', מושג המתאר את המצב שבין הפטירה ועד הקבורה. זהו מצב הביניים הכי קיצוני וקשה שאפשר לחוות. נפעמתי לגלות את עוצמת הרוח של המשפחה שהחזיקה דקה אחר דקה בעולם שנמצא בין העולמות. כשהיקיר איננו אך גם לא נעלם מכאן לגמרי. ואולי דרכם מצאתי כי בכדי להצליח לעבור את הבלתי נסבלות של ההמתנה הנוראית הזאת, אין מרשם או פטנט כי אם לב שמוכן לחיות כל דקה בדקה בתוך הכאב והתקיעות ששייך לעולם שנתחם בין שני עולמות.
מאחלת שנה אזרחית טובה יותר ומשוחררת יותר!
יעל שחר, פסיכותרפסיטית גופנית התייחסותית



קריאה נוספת:

על אובייקט המעבר ומרחב המעבר

Google

הסובייקטיביות של המטפלת
5/5 stars
מומלץ !

יעל שחר
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552