עברית שפה קשה
כמו לכל מקצוע, גם לעולם הטיפול יש שפה משלו. כל 'מגזר' מביא את הלהג שלו לשפה הכללית. אני, את הכשרותיי עברתי בלונדון. את הטיפול הארוך והמשמעותי שלי כסטודנטית, עברתי עם מטפלת אוסטרית בשפה האנגלית. עם סיום לימודיי, היה נראה לי אך טבעי לטפל באנגלית.
 |
| שפה בטיפול נפשי |
כששבתי ארצה לפני שנתיים, חששתי מאד מהמפגש בין העולם במקצועי שאני מביאה מאנגליה, השפה הטיפולית באנגלית לבין השפה- שפת האם- העברית.
מהר מאד הבנתי שלשפה יש תפקיד לא מבוטל בתהליכים. לקח לי זמן להתארגן מול השינוי הדרמטי הזה. זאת הפעם הראשונה בה אני נקראת לטפל בעברית, להציע התערבויות, להיכנס לקשרים ולהביע רגשות, בשפה אתה גדלתי.
עם כל חששותיי, ציפיתי שארגיש קירבה. הרי כל כך הרבה עובר בתוך השפה. תרבות, הסטוריה, הומור, חלומות ופנטזיות משותפים. נוף מוכר עם ניחוח שרק אנחנו נזהה מעצם היותינו שותפים לשפה אחת. חשבתי שלדבר על ניואנסים תרבותיים בשפת האם, ירגיש לי תחושת בית. שמספיק שאביא משפט קצר מ'הגשש החיוור' כדי שזה שמולי יבין אותי בלי הסברים מיותרים. חשבתי שדרך השפה אמצא את החיבור בתוך הפערים שבתוכי ומתוכי אל החברה והעולם.
להפתעתי ההיפך קרה. כל מפגש בעברית הרגיש לי זר, צורם, חודרני, פולשני. נזקקתי לתיווך ששפה שנייה עושה. נזקקתי לשפה זרה כדי שתוכל לתרגם את תהליכי הנפש שלי. מצאתי (ועדיין מוצאת את עצמי) חשופה מול כל מטופל ומטופלת שיושבים מולי. אני מבינה כי אני מרגישה עירומה וחשופה. כי אין לי פרגוד של מילים חדשות, שפה אחרת, שמאחוריה אוכל להסתתר.
ואולי זה המפגש עם הישראליות שמתבטאת דרך השפה שכל כך מאתגרת עבורי. המבט הישיר, השאלה הישירה. יש בנו הישראלים משהו שאינו מתפשר על טיב. אנחנו תמיד מחפשים את הטוב ביותר. גם כדי שחלילה לא נצא פראיירים, אבל גם כי מגיע לנו משהו טוב שיבין אותנו על עומקינו ומורכבותנו. גם בטיפול, אנו מצפים כי המטפל/ת שמולנו יביאו איתם, מעבר למקצועיות שלהם, חכמת חיים ואינטליגנציה גבוהה. אני חווה בפגישות עם המטופלים/ות את עצמי נתונה למבחני פתע. שאלות מתקילות שמבקשות לבדוק האם אני, כמטפלת וכבת אדם, חכמה מספיק.
את כל זה אני מצליחה להבין רק לאחרונה, כאשר מייק, מטופל חדש נכנס אלי לקליניקה. מייק, בחור גרמני שחי בישראל כעשר שנים בתל אביב. כבר ברגעים הראשונים אנחנו מבינים כי כדאי שנתקשר באנגלית, שפה שלשנינו קל יותר לשהות בתוכה. תוך כדי המפגש אני שמה לב שמשהו בי מתרכך. אני מרגישה כי אני מתאמצת פחות כדי לנכוח ולנשום. מייק משתף אותי גם הוא, על ההקלה שיש לו לדבר באנגלית. למרות שזאת שפה שנייה עבורו, יש משהו שדורש פחות מאמץ. כשמייק עוזב את הפגישה הראשונה שלנו, אני דומעת בהקלה. אני ברגע אחד מבינה את הדריכות והמאמץ שהעברית והישראליות דורשים ממני. הישראליות שאני לא יכולה איתה, אך כנראה גם לא בלעדיה. אני מתגעגעת למתווכים. מתגעגעת ליכולת לעמעם מעט את תחושת החשיפה והנראות הבלת נסבלת.
אני מנגבת את הדמעות כדי לקבל את רות, המטופלת הבאה. אני מגלה שאני שמחה לראות אותה למרות ובגלל שעברית שפה קשה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה