יעל שחר

יעל שחר
פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית

יום שני, 2 בינואר 2017

מרחב מעברי

מעברים

תמיד אהבתי את תקופת הקריסמס והשנה החדשה באירופה. נדמה לי שהעובדה שבחג זה, אנו היהודים, לא היינו קרבנות וגם לא מנצחים, מסייעת לי להנות ממנו בלב קל יותר. חגיגה צבעונית ללא תזכורות של מעטים מול רבים, צדיקים מול רשעים. סתם חוגגים. גם בלי להבין את מה ואת מי.
המרחב המעברי

לפני שבוע וחצי החלטתי לנסוע לבקר את לונדון, בפעם ראשונה מאז עזבתי אותה לפני כשנתיים, ולהצטרף לעיר החוגגת. כשהגעתי לביקורת הדרכונים בשדה הלונדוני, מיד ידעתי שמשהו אינו כשורה. המחשב העלה שלפני מספר שנים שהיתי מעל המותר באנגליה והוחלט לעכב אותי. לאחר חקירה מתישה שבה נדמה היה כי האמינו לי החוקרים שבכוונתי לשוב לישראל לאחר שבוע, הוחזקתי בחדר מעבר עד שיגיעו להחלטה לגבי (אגב, חדר מעבר זו מילה מעודנת לחדר מעצר). בחדר ישב פליט עיראקי, ורק לאחר שהגיעה 'נאגלה' של עוד כעשרה פליטים ביימתי התקף פניקה שהעביר אותי היישר לחדר בו מוחזקות הנשים.
הפליט העיראקי (לפני שעברתי לחדר הנשים), שהיה כנראה חרד ממצבו, או שפשוט שמח שיש אתו בת אדם בחדר והוא לא לבדו מול ארבע קירות, בחר לספר לי את סיפורו. אני, שמבינה ערבית בסיסית, הצלחתי להבינו במאמץ מה למרות הלהג העיראקי הכבד. אולי הבנתי אותו כי הוא דיבר בעיקר מלבו ולא רק משפתו. ישבנו כשלרגע חלקנו סיטואציה דומה וגם הזויה של שהייה במרחב ביניים. מרחב של 'לא כאן ולא שם' אך בעיקר במרחב של לא נודע. לאחר כמה שעות הגיעו ליידע אותי שהתקבלה ההחלטה לשלוח אותי הביתה אך היה עלי להמתין לטיסה הבאה שתצא לישראל. היו לי שם מספיק מידי שעות ללא נייד או הסחות דעת כדי לשהות בתוך מצב הביניים הזה. כמה מוזר להיות מוחזק בטריטוריה אפורה. כשאין יציאה אך גם אין כניסה.
אני מכירה את התחושה הזאת. תחושה של תקיעות גדולה, כשהטיפול תקוע או כשמערכת היחסים מגיעה למבוי שנראה סתום. מצב של שיתוק כשלא ברור איך עוברים אותו ואם כן, לאן מגיעים. יש משהו כל כך לא נח במצב הזה. על מה סומכים כשנמצאים שם? איך נשארים בתוך עולם מעברי מבלי להתנתק לגמרי? זה נראה לי בלתי אפשרי לנכוח, אולי רק באופן חלקי ממש, במצב בו אין אחיזה ממשית בשלט המהבהב של היציאה מהתקיעות.
להבדיל, כאשר אני צופה (לעתים נדירות מאד) בתכניות ריאליטי של מוזיקה, אני מרגישה איך הלחץ גומר לי את כל האוויר. האווירה של הרגע שלפני סיום ספירת הקולות, מתח שנבנה לקראת השאלה 'מי יוכרז המנצח הגדול בגמר?' אף פעם לא למדתי איך להנות באמת מתכניות מסוג זה. רגעי ההמתנה שלאחר ביצוע השיר ועד להכרזת הניצחון או הכישלון, אילו רגעים שבעיניי הם בלתי נסבלים. מה מחזיק את הרצף בין מה שהיה לבין מה שיהיה בתוך אי הוודאות?
הדרמה של לונדון מתגמדת כאשר מספר ימים אחרי שנחתתי חזרה ארצה, משפחה שיקרה מאוד ללבי חוותה אבדן לא צפוי של אחד מבני ביתם. במשך מספר ימים (בעקבות עניין חוקי), היה 'מתם מוטל לפניהם', מושג המתאר את המצב שבין הפטירה ועד הקבורה. זהו מצב הביניים הכי קיצוני וקשה שאפשר לחוות. נפעמתי לגלות את עוצמת הרוח של המשפחה שהחזיקה דקה אחר דקה בעולם שנמצא בין העולמות. כשהיקיר איננו אך גם לא נעלם מכאן לגמרי. ואולי דרכם מצאתי כי בכדי להצליח לעבור את הבלתי נסבלות של ההמתנה הנוראית הזאת, אין מרשם או פטנט כי אם לב שמוכן לחיות כל דקה בדקה בתוך הכאב והתקיעות ששייך לעולם שנתחם בין שני עולמות.
מאחלת שנה אזרחית טובה יותר ומשוחררת יותר!
יעל שחר, פסיכותרפסיטית גופנית התייחסותית



קריאה נוספת:

על אובייקט המעבר ומרחב המעבר

Google

הסובייקטיביות של המטפלת
5/5 stars
מומלץ !

יעל שחר
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה