הריון ולידה בטיפול

box_count

והיי לי אם ואחות

לפעמים הקליניקה שלי מרגישה לי כמו בית מחסה לחסרי בית ביום חורף קר. בית מחסה שמאפשר מקום זמני מבלי לדעת לאן היעד הבא.

לפעמים הקליניקה שלי מרגישה לי כמו בית יתומים. יתומים שחיים לבדם, זה לצד זה, בעולם ובאורח פלא זוכים לביקורי פתע מבחוץ.

לפעמים אני מרגישה שהשעה שלי עם המטופלים לא מבחינה בינינו, ביני לבינם, אלא רק בכמיהתינו המשותפת.
כשאני נפגשת עם יתומים, תיכף אני מרגישה את היתמות שלי מתערבבת שם. התחינה שלהם שמבקשת "היי לי אם ואחות", היי לי בית.
לפעמים הקליניקה שלי מרגישה כמו מרפסת שצופה על נוף. הנוף לעתים סוער ורטוב, ולעתים רגוע יותר ושמשי. כשאנחנו על המרפסת אוחזים ידיים, שוקעים לתוך המראות, נושמים את הקולות, אנו מבקשים להרגיש חלק, להרגיש בית, ולשעה קלה אנו מרגישים ברי מזל להיות חלק מהעולם למרות הכל ובגלל הכל.

השבוע זכיתי ללוות ללידה מישהי קרובה. לאחר שעות ארוכות כנצח, ההמתנה המייסרת ומכאיבה הגיעה לסיומה. בצבוץ ראש, סיבוב צוואר וגוף קטן, אך עוצמתי, שנדמה כי כמעט וסרב לצאת אל העולם, התגלה כתינוק חי והמום שמגלה את עצמו מעבר למנהרת החושך שגזלה ממנו את גן העדן הרחמי הישר אל הסערה שנקראת 'החיים'. 

לצד ההקלה, הרווחה ושמחה גדולה שהנה הגענו לרגע הזה סוף סוף ואפשר להגיד מזל טוב מחויך, אני מסתכלת על התינוק ומרגישה איך מתעוררים בי חלקים שונים.

אני רוצה להגיד לו שלצד ברכת 'ברוך הבא' לעולמנו אני גם קצת מצטערת בשבילו.

אני מצטערת על 'הגירוש מגן העדן', על היציאה אל עולם פחות נאיבי ופחות מוגן ממה שהורגל בתשעת החודשים הקודמים לו. אני מצטערת על שנדון לחיי כמיהה וגעגועים להיות מוחזק, מוגן  ונאהב. אני רוצה להגיד לו שלצד ההזדמנות שניתנה לו לחיות כאן, בתוך גוף מוחזק ומוזן, נגזרה עליו גם גזירה נצחית להתגעגע אל גן העדן. לחיות חיי חיפוש, לרגעים מועטים שישתוו במעט, להחזקה המוחלטת שחווה לפני לידתו.

במעמד ברית המילה מברך המוהל ומבקש 'קיים את הילד הזה לאביו ולאמו'. אני חושבת על האמא, על ההורים, שמחזיקים בתינוק ומקבלים דרכו אישור לקיומם כהורים, אך גם כילדים בעצמם. הצורך שלנו כהורים, וכמטפלות/ים להיות חלק מחיפוש וחלק מהמסע המשותף שלנו כאן כמגורשים. הכמיהה המשותפת לאם ואחות, לבית ולתחושת 'הבן השב הביתה'.

אני חוזרת אל הקליניקה כשזיכרון הלידה חי בתוכי, ומרגישה שלא משנה מה מביא את מטופליי אלי לטיפול. אני רואה את הנרטיב והביוגרפיה כמו צבעי מים לתמונה אחרת, כאשר הסיפור האמיתי מוחבא בתוך הכמיהה הנצחית של 'היי לי אם ואחות' במסע החיפוש הנצחי אחר גן העדן האבוד.    

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ 

חיים נחמן ביאליק

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,

וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,

וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,

קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

וּבְעֵת רַחֲמִים, בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת,

שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי:

אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים   –

הֵיכָן נְעוּרָי?

וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:

נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ;

אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –

מַה-זֹּאת אַהֲבָה?

הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,

הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר;

עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם –

אֵין לִי דָבָר.

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,

וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,

וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,

קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

י"ב אדר, תרס"ה.