"ובחרת בחיים"
לא פעם מגיעים אלינו מטופלים כאובים ואבדניים שכל בקשתם היא למות. ויחד עם הכלה, ועבודה טיפולית מאתגרת, אנחנו מצליחים לרוב להציל חיים. מצליחים להשהות את גזר הדין הסופי בעוד יום, עוד שבוע שמתארך לעוד חודש. ומתוך המקום החדש שנוצר, מטופלים עוברים לשלב אחר, פתאום ישנה תקווה אי שם מעבר לאופק והאובדנות נרגעת. ופתאום אפשר לנשום.
כמי שלא גדלה בסביבת חיות בית, לא ממש הצלחתי להבין את ההיקשרות שיש לאנשים עם כלב או חתול שהם מגדלים בביתם. הרעיון שחיה יכולה להיחוות כחלק מהמשפחה היה רחוק ממני מאד. במיוחד לאור העובדה שבשכונתנו שוטטו מאות חתולים בכל פינה ובתוך כל פח אשפה. מעולם לא הצלחתי לראות בהם משהו שאפשר להתקרב אליו רגשית או פיזית.
דווקא כשהגעתי לאנגליה, דרך חברתי, הבנתי את ההיקשרות ואת האהבה שאפשר לתת ולקבל מחיה. פתאום הבנתי את ערך החיים שיש לחיות. אני זוכרת את געגועיה הכנים לכלבתה האהובה שחלתה בסרטן. ואף שעברה תקופה מאז, יכולתי להרגיש את הכאב שהיה בה על ההחלטה הכל כך מורכבת וקשה, להרדים את הכלבה שלה כדי שתפסיק לסבול.
ערך הסבל על מול ערך החיים
במרכז למתמודדים עם הפרעות נפשיות, אני נכנסת לפגישת הצוות. מציגים שם את ג'ני, שסובלת מדיכאון קליני. ג'ני, בת גילי, יוצאת ונכנסת ממוסדות לבריאות הנפש מאז הייתה מתבגרת, הפעם הראשונה בה ניסתה להתאבד. הפסיכיאטרית והפסיכולוגית שמלווים אותה כבר במשך שנים רבות מתארים את חייה של ג'ני כאשה צעירה שבמשך חמש-עשרה שנה מתעקשת שהיא רוצה למות. ג'ני מבצעת ניסיון התאבדות שמוביל לאשפוז, כאשר שם במחלקה מצבה מתייצב לאחר תקופה בעזרת 'מכונות ההנשמה' שיש לפסיכיאטריה ולפסיכולוגיה להציע דרך תרופות ותרפיה. לאחר מספר חודשים, הערכת מצב מחודשת מצביעה שג'ני במצב יציב והיא משוחררת להוסטל. יומיים לאחר מכן, כמו במעגל מכושף, ג'ני מבצעת ניסיון אבדני נוסף ושוב חוזרת אל אותה מחלקה ואל אותו מקום. חמש-עשרה שנים חיה ג'ני כאשר כל בקשתה היא למות.
אני מקשיבה בכאב לסיפור חייה של ג'ני, מרגישה חוסר אונים ותסכול אל מול כמיהתה למות. חלק בי רוצה לאמץ אותה ולהראות לה גם את היופי שבחיים שלנו, וחלק אחר מרגיש אותה ורוצה לשחררה. אני מרגישה את הסבל שלה, סבל של נשמה כלואה. אני מצליחה להבין את הנפש המיוסרת שמרגישה חסרת חיים, מונשמת בכוח על ידי מכונות ההצלה שלנו, של המערכת, ולו רק בגלל הציווי והערך של "ובחרת בחיים". אני חשה את גופה הכואב, שכל בקשתו היא לא להיות כאן, שכל מה שהוא רוצה זה להפסיק את הסבל. הרבה מחשבות ותהיות קשות עולות בי. למי יש את הכוח להחליט על ערך הסבל אל מול ערך החיים? הצוות הגיע למסקנה שאותה מטופלת לעולם כבר לא תצליח להשתחרר מהמסגרת ששומרת עליה כדי שחלילה, בניסיון הבא, לא תמות. הם הבינו שברגע שמכונת ההנשמה תכבה, ליבה יפסיק לפעום והיא תמות.
אני חושבת על אותה חברה שמתאבלת על הכלבה האהובה שלה, שמתוך אהבתה אליה בחרה לגאול אותה מייסוריה. שדווקא מתוך בחירה מלאת חמלה והתבוננות על מידת הסבל מול ערך החיים, הווטרינר הרדים אותה. אני מקווה ש'מכונת ההנשמה' שאנו לפעמים מציעים למטופלים כמו ג'ני, הוא מתוך אקט של חמלה שרואה גם את הסבל וגם את ערך החיים, אך שבעיקר עדיין מותיר את זכות הבחירה של הציווי "ובחרת בחיים" בידיהם, גם אם זה נוגד את תפיסת עולמנו.
יעל שחר – פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה