כיבוי שריפות
ימים בוערים עוברים עלינו. כבר כמה ימים שהאש משתוללת, מחסירה פעימה בלבנו של פחד ושל כניעה אל מול עצמתה. גם לאלו שרחוקים מהאזורים הבוערים, התמונות והשידורים מעלים אתם את מחנק העשן, את האימה המשתקת אל מול האיום הכל כך אכזרי וכל כך נועז וניתן לחוש באווירת מלחמה וחירום. זיכרון אסון הכרמל עדיין חי בתוכינו, ואי אפשר שלא להיזכר בריחות ובמראות ההם. "מי באש ומי במים..." אסונות שכאלו תמיד מותירים אותי בתחושה של חוסר אונים, מגמדים אותי ואת כוחי, מזכירים לי את מוגבלויותיי אל מול חוקי הטבע. אל מול הרוח והלהבה. הרי אין בן אנוש שיוכל לה לאש, כזאת היא. מכלה.
 |
| ימים בוערים |
אל מול האיום הנורא אי אפשר להימלט מהנזקקות שלנו והתלות שלנו באש. כמה קשה להסכים להזדקק לאותה יד שגם בכוחה להכות. שנאה מתערבלת עם אהבה, הזדקקות עם בגידה. החיים שוב מפגישים אותי עם הקונפליקט והפרדוקס הכלוא בתוך סבך הקשר שלא ניתן להתירו. גם בחיי הפרטיים וגם בחיי המקצועיים פעם אחר פעם אני נחרדת אל מול להבות האש החודרות ללא אישור, אל מול הכאב המקועקע עמוק בגוף, בנפש ובנשמה שנפגעה מאותה יד שגם נזקקת אני לה ותלויה בה.
טראומה היא מילה שמעלה בי לפעמים ציניות וזעם. לא מתוך רע וחוסר אמפתיה, חלילה. אלא מתוך הצרות של המילה שכמו מנסה במילה אחת לתאר שריפה. איך מילה אחת תספר לנו על אש ששורפת, מותירה כוויות בדרגות שונות, על שלפוחיות מדממות, על מחנק בריאות של עשן סמיך, על אוויר רווי בפחד שמכווץ כל תא בגוף? איך במילה אחת נבין את זיהום האוויר של הלב שלא יכול להכיל יותר אהבה או לחוש אותה, שלוקח עשרות שנים לפעמים עד שהסמיכות מצליחה להידלל וקצת משבים של אוויר נקי מצליחים לחדור סביבו, גם אם לא נכנסים ישירות פנימה?
כמטפלים אנחנו רגילים להשתמש במילה טראומה כדי לתאר רמות שונות של פגיעות, דרגות שונות של כוויות. לפעמים אני מרגישה שהעבודה שלי כמטפלת היא בעיקר בכיבוי שרפות. אני יושבת עם המטופלים ומרגישה איך הלב עדיין מעלה עשן שחור, מזכרת משריפה שעדיין לא כבתה לגמרי. וכל פעם מחדש זה מעלה בי את הזעם על שכל כך קל להצית שריפה, כל כך קל לשמוט גפרור בוער ביער וכל כך קשה צריך לעבוד כדי לכבות אותה. בנחישות ובעקשנות הכבאים נלחמים, לפעמים ימים עד שהם משיגים שליטה. כל כך קל לגרום לפגיעות נפשיות ורגשיות, זה כל כך נגיש, בכולנו ובכל רגע נתון, בכל לב בוערת גחלת. וכל כך קשה לכבות את הלהבות. כמה קשה צריך לעבוד כדי להחזיר מעט את האמון בנו ובאנשים שסביבנו שיכולים גם לעורר השתהות ופליאה על גדולתם, אך גם לכווץ אותנו מול כוחם ההרסני. להחזיר אמון ללבנו שיסכים להיפתח שוב למרות הצלקות של השרפה.
אני רוצה להאמין שבטיפול אנו לא רק עוסקים בכיבוי השרפות ופינוי ההרס אלא גם מצליחים בעזרת עמדתנו המיטיבה, להנביט מחדש בתאי הלב זרעי אמון ואמונה שמאפשרים למשהו חדש לצמוח מתוכו.
כולי תפילה שהאש תשקט ותרגע, שלא תצטרך להוכיח לנו פעם אחר פעם את עצמתה. די לנו בכך שאנו מכירים בקיומה ובנזקקות שלנו בה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה