יעל שחר

יעל שחר
פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית

יום שבת, 21 בינואר 2017

טיפול בטראומה אצל חיילי צה"ל עקב המלחמה בסוריה

דברים שרואים משם

הדי צרורות היריות מעיר המורדים קונטרה שבגבול ישראל –סוריה, נשמעים היטב במרומי הגולן. חיילינו העוסקים בפעילותם שבגבול, נעים בין השקט והקור הצונן של ההרים יחד עם קולות האש מהערים הבוערות, הנמצאות ממש מעבר לגדר הגבול. קונטרה, עיר יחסית שמורה ובשליטה של המורדים, הודפת כל ניסיון של חיילי אסד להיכנס. מדי פעם משלחות של פצועים מהלחימה האכזרית, בתיאום מדוייק עם צה"ל, עושות את דרכן עד הגדר ושם יחידה שמוקצית לכך מכניסה את הפצועים כדי שיקבלו טיפול רפואי הולם בישראל. הפצועים, לעיתים שרופים לבלי הכר, או עם פגיעות פנימיות, מביאים אתם את סיפורי השואה הנמצאים כה רחוק מאיתנו, אך גם במרחק נגיעה. הטיפול בהם מפגיש את חיילינו עם מציאות שמתרחשת בעולם מקביל לנו, מאלצת אותם להיכנס לתוך עולם זה ולו רק למספר שעות.
טיפול ב-PTSD עם חיילי צה"ל

אני יושבת בקליניקה מחכה למפגש הקרוב עם עמיר בדריכות. אינני יודעת למה לצפות. השעות עם עמיר נדמות לפעמים כמשחק וידאו משותף, בו שנינו נעלמים לתוך הסצנות החיות שבמשחק. כשעמיר נכנס לחדר, זכרון הקפה שרק סיימתי לשתות, טמפרטורת החדר כמו תפיסת הזמן והמקום, מטשטשות. עמיר מביא את עולמו המרוטש אלי. אני מרגישה איך תוך דקות ספורות אני נכנסת לתוך השואה שחיה בגופו ונפשו. עמיר סובל מתסמיני פוסט טראומה וכל מפגש מביא אתו את הקולות, המראות והריחות הבלתי נסבלים של שואתו. נראה כי ההפרדה בין העולם, השקט כביכול, שבחוץ, לבין העולם הסוער וההישרדותי הפנימי שלו, לא יכולה להתקיים בו זמנית. אני מרגישה איך אין באפשרותי לצפות במה שקרה בתוך עמיר מבחוץ. המפגש עם הצלקות והמראות שהוא מביא מתוך הזיכרונות והחוויות החיים כל כך בתוכו, מאלצת אותי לחבור אל שטח הלחימה. אנחנו נכנסים וצוללים יחד. מאזינים להדי הפיצוצים הנשמעים קרוב כל כך, מריחים את עשן השרפות ושומעים את זעקת הפצועים. אנחנו נאחזים זה בזו ומריחים את ריח הדם החזק כל כך. סוף השעה המשותפת שלנו מתקרבת. במאמצים אנחנו מוצאים את הדרך חזרה, לא נפרדים לחלוטין מהמתרחש בתוכנו. אנחנו מסתכלים זה בזו לפני הפרידה ויודעים שכל מילה שתיאמר, כל אינטרפטציה, תהיה ניסיון להיאחז בנפרדות שבין שני העולמות שגדר מוצבת ביניהם. אני יודעת בתוכי שעמיר מרגיש שאני מבינה את שפתו האילמת. הוא יוצא לחיים שבחוץ כאשר חזותו מסתירה את כל הדי המלחמה המתרחשת בתוכו.
לוחמת צה"ל

בעבודה עם טראומה ובכלל במפגש עם כאב עמוק של האחר, ישנה פנטזיה להשאיר את הכאב מעברו השני של הגדר, להשאיר אותו אצל האדם הסובל. לפעמים, בעזרת נפלאות הדיסוציאציה, אנו מצליחים להעמיד פנים שבאמת כאבו של האחר שרק פגשנו שייך לו בלבד. הנפרדות הזאת מוסיפה לתחושת הניכור והבדידות שחווה המתמודד, התחושה הבלתי נסבלת ש'זר לא יבין זאת' ולא יוכל להיכנס לתוך עולמו. כאשר אני יושבת ומאפשרת לעמיר להכניס אותי לתוך שואתו הפנימית, אני נעשית באחת שותפה וחלק. גם בסיום המפגש כאשר דרכינו נפרדות ואני פונה לפגישה הבאה, חלקים ממנו נשארים חיים בתוכי כמו שאני רוצה להאמין שחלקים ממני נספגים גם הם אצלו והם מה שאולי מאפשרים מקום לתנועה ונשימה.

הפצועים מפוזרים בין בתי החולים עין זיוון ואפילו רמב"ם שבחיפה. תחת שמירה רציפה הם מקבלים טיפול רפואי וכשהם שיוצאים מכלל סכנה והטיפול מגיע לסיומו הם מובלים בחזרה אל הגבול הצפוני. רגע לפני שהחיילים מעבירים אותם חזרה אל מעבר לגבול הסורי לידי המורדים, בעיניים מתחננות הם מודים ומפצירים שיתנו להם להישאר. אך שני הצדדים יודעים כי למרות השואה שממשיכה להתרחש במדינתם, עליהם לעזוב את ישראל. החיילים והמחלימים נפרדים. כל אחד לעולמו, כאשר גם החייל וגם הסורי יודעים שחייהם כבר לעולם לא יהיו נפרדים לחלוטין. שמשהו מהשקט ילך אתם, ומשהו מהתופת יישאר כאן.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה