ג'ולי
“...אל נבקש סיבה לכל צעד
אל נבקש לדעת כל סוד
יש לפעמים שסיבה לא נודעת
אל נתייאש, אל נפסיק לצעוד
יש דברים נסתרים
לא נבין לא נדע
נעשה גם דברים
שנראים בלי סיבה
לא צריך כל דבר
לחקור ולשאול
לפעמים גם מותר
לא לדעת הכל..." (תמי לוי)
כשראיתי את ג'ולי היא כבר הייתה עם טרשת נפוצה במצב מתקדם. היינו נפגשות בימי שישי. זה היה הבוקר שלנו. ג'ולי הפכה להיות עבורי ממטופלת שמחפשת מקום לעבד את מחלתה ומותה הקרב, למורה דגולה שלימדה אותי על חופש ונסים ובעיקר על אמונה.
כשקיבלתי הפניה לראות את ג'ולי, שהייתה אז בת 33, הייתי מסופקת. מה יש לי לתת לבחורה כל כך צעירה שאבדה ומאבדת את הכל בחייה? ובכלל לא הייתי בטוחה אם יש בי את כוחות הנפש להביט בתהליך גסיסה ומוות מקרוב כל כך. למרות חששותיי הסכמתי לקבל את ג'ולי. בבוקר שלפני פגישתנו הראשונה הרגשתי איך חרדה וחשש מציפים אותי. ציפיתי לפגוש בחורה מדוכאת וכעוסה. חששתי מה המפגש יעשה לה ועוד יותר חששתי ממה הוא יעשה לי.
כשג'ולי נכנסה לקליניקה בפעם הראשונה, הופתעתי לגלות בחורה יפהפייה וכהת עור עם חיוך ענק ועיניים בורקות. ג'ולי ספרה לי על השתלשלות האירועים מהרגע שהבינה ש'משהו לא בסדר', על קבלת הדיאגנוזה של מחלתה ועל השינויים הדרמטיים שהתרחשו בחייה בעקבות זה. מה מביא אותך לכאן, עכשיו? שאלתי בחשש. ג'ולי, מבלי להסס השיבה –
אני יודעת שלמחלתי אין עדיין תרופה וריפוי מוחלט. אני גם יודעת שזה עניין של זמן עד שאאבד את שאר היכולות הפיזיות שלי. אני יודעת שאת לא יכולה לרפא אותי. אבל אני מאמינה בקשר של גוף ונפש. ואני רוצה להאמין. אני רוצה שתעזרי לי להשיב את אמונתי. אני רוצה להבין למה חליתי. אני רוצה שהטיפול יעזור לי להצליח לרפא את הנפש שלי ואולי יקרה נס...
תשובתה של ג'ולי הלחיצה אותי עוד יותר. האם היא מצפה ממני שאשתתף אתה בפנטזיה לא מציאותית של ריפוי? ואני, האם אני מאמינה בנסים בכלל? היא מבקשת להאמין, אבל במה בדיוק?
כל פגישה שלנו סימנה עוד התדרדרות במצבה. בתחילה היו אלו הרגליים שאבדו תחושה. במאמצים ניכרים הייתה ג'ולי נשרכת אחר גופה בעזרת קביים, מתנשפת מהמאמץ של ההליכה מהאוטו ועד החדר. לאחר תקופה הרגליים אבדו מכוחן לגמרי וקביים כבר לא היו לעזר יותר. משבוע לשבוע גופה של ג'ולי איבד עוד חלקים נוכחים וחשים. הדבר שהכי הפחיד את ג'ולי היה לאבד את השליטה על הזרועות שלה. הדבר היחיד שכרגע מחזיק את ג'ולי הוא הזמן שבו היא מציירת. בכל שבוע הייתה מביאה אתה ציורים חדשים שציירה. לאבד את היכולת שלה לצייר, עבורה יהיה העונש הכי גדול של מחלתה, לדבריה.
וכך אנחנו נפגשות כבר מספר חודשים. בתחילה נושא המחלה כמו גם הכאב והפחד שהתלוו אליו, היה מוקד הפגישות. אך די מהר זה זז הצידה ונושאים רבים ואחרים עלו. אני שמה לב בהדרגה איך אני מצפה לפגישות השבועיות שלנו ואיך אני יוצאת מכל פגישה מלאת חיות ואנרגיה באופן מפתיע, עד כדי כך שפעמים רבות אני שוכחת שמצבה של ג'ולי קשה כל כך. כשאני משתפת אותה בחוויה שלי, ג'ולי משיבה שהיא מרגישה שככל שגופה מתדרדר מצב רוחה משתפר. אנחנו בוחנות את הפרדוקס הזה וג'ולי משתפת-
נולדתי לאמא בריטית לבנה ולאבא כהה עור, מהגר אפריקאי. בילדותי נהגה סבתי, אם אבי, לקחת אותי לכנסיה בכל יום ראשון. אני זוכרת איך אהבתי לשמוע את הסיפורים והשירים. אך בעיקר איך אהבתי שסבתא הייתה מספרת לי סיפורים מהתנ"ך. מאז עברו שנים רבות וכבר אינני זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהתפללתי. בתחילה כשנפגשנו הייתי שבורה. הרגשתי איך הקרקע נשמטת מתחת לרגלי. איך כל מה שאני מכירה ויודעת על עצמי נעלם. היה לי ויש לי הרבה על מה להתאבל. וכמו שאת זוכרת, בעיקר בזה התעסקתי. אבל משהו קרה. לפני מספר חודשים עברתי בחנות ספרים, המקום האהוב עלי ופתאום מצאתי משום מקום ספר בדיוק כמו שסבתי נהגה להקריא לי ממנו, ספר תנ"ך בגרסה נדירה מאפריקה עם איורים מיוחדים. ברגע שנפגשתי עם הספר הזה נזכרתי. נזכרתי איך מאמינים. נזכרתי שאמונה לא קשורה בתוצאה. אני עומדת למות בקרוב. אני יודעת את זה ואני לא משלה את עצמי. אני לא יודעת מה אמת ומה לא. אני לא יודעת מה המשמעות של מחלתי. אבל אני בוחרת להיות גדולה יותר מהמחלה שלי, להיות נפש משוחררת, גם אם היא כלואה בתוך גוף חולה. ומה זה אם לא נס?
ידיה של ג'ולי התחילו לאבד מתחושתן וחששה הגדול התממש. שבועות ספורים לפני המפגש האחרון שלנו הביאה אתה ג'ולי ציור שהצליחה לצייר עבורי במאמצים כבירים. היא בקשה להביע את התהליך שעשתה בדרך לריפוי, כפי שכינתה זאת, על ידי חיבור מחדש עם כל חלקיה. ולבקשתה הכמעט אחרונה ממני, ביקשה שאשתף בציורה ובסיפורה את מי שיכול לקבל השראה מכך. זכיתי לראות את גופה של ג'ולי מאבד חלק אחר חלק מחיוניותו, ומנגד זכיתי לגלות את חלקי נשמתה ונפשה שהשתחררו לחופשי בגבורה מלאת השראה.
מצרפת כאן את יצירתה לזכרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה