יעל שחר

יעל שחר
פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית

יום שישי, 23 בספטמבר 2016

המסגרת הטיפולית

מנת מרק בשבוע
אם תחפשו את כריס קרוב לוודאי שתמצאו אותו בפינת הרחוב בין חנות הממתקים למספרה. לכריס בן החמש-עשרה הרחוב הוא מרחב מוכר כבר מזה זמן רב. את ביתו האחרון בו גר כמעט ואינו זוכר או חושב עליו. כריס נער צנום וגמיש, למד כבר מזמן את רזי הרחוב ואת כללי ההישרדות שלו. אם תפגשו בו לא תחושו מאוימים מידי אך גם לא תרצו לשהות בקרבתו זמן ממושך מידי. כבר זמן רב שלא התקלח ובגדיו לא פגשו באבקת כביסה מזה כמה חודשים. את ארוחותיו משיג כריס מדיירי הרחוב תמורת סיגריות. את הסיגריות הוא משיג בתמרונים שונים. לעיתים מקבץ הוא נדבות ולעיתים מבצע עסקאות חליפין מפוקפקות. כריס, דייר הרחוב מתעורר וקם, מקיץ ונרדם פעם על ספסל שבפארק ובלילות החורף הגשומים במיוחד ימצא הוא מחסה יחד עם שאר דיירי הרחוב המוכרים לו. אני רואה את כריס וליבי מתכווץ ומתרחב. אני רוצה לאסוף אותו אלי אבל כל שיש ביכולתי זה להזמין אותו לארוחת צהריים חמה פעם בשבוע. בתחילה כריס מהסס. ארוחה חמה? כסא ושולחן? כבר מזמן שלא ישב בחברת אנשים נורמטיביים. כריס מגיע לאחר היסוסים רבים, לא נח לו. לא נח לו בחברתי ולא נח לו בסביבת ביתי. כריס מתיישב לאכול. פעם נזיד ירקות ופעם מרק חם. האוכל ערב לחיכו והוא יוצא שבע ונינוח. חוזר אל הרחוב הקר. אל האספלט הצורב. חוזר אל קשיחות הספסל. טעם הארוחה מתפוגג לאחר כמה שעות. זיכרון הארוחה הולך ונעלם לאחר יום או יומיים. אבל כריס חוזר. כל יום שני בשעה שתיים הוא מתייצב לארוחת הצהריים החמה השבועית שלו. עד שיום אחד הוא הפסיק להופיע. בתחילה קצת דאגתי. אחר כך אפילו נפגעתי. יצאתי לחפש אחריו. לא הצטרכתי להתאמץ מידי. כריס ישב בפינת הרחוב הקבועה, בין חנות הממתקים למספרה.

כריס, אני פונה אליו. חסרת לי. לא הגעת כבר כמה שבועות. הכל בסדר? כריס נעמד. אני רואה איך לאט לאט עיניו מתמלאות בזעם. מי את חושבת שאת? הוא מתריס. באה לכאן, מציעה לי את ביתך. מגישה לי ארוחת חינם. ומה חשבת שיקרה? חשבת פעם מה קורה לאחר שאני עוזב את ביתך? חשבת לאן אני חוזר? עד שפגשתי בך ידעתי טוב מאד מה שווים חיי, ומהו המחיר שאותו אני משלם בכך שאני ילד חסר בית בודד ועזוב. אבל מאז שהופעת אל תוך חיי, אני מרגיש כל איבר מאיברי הכואבים, מרגיש כל שריר תפוס, מרגיש כל משב רוח צוננת על פני החשופות. מאז שהזכרת לי מהי ארוחת צהריים חמה, קר לי. כל יום קר לי. לא הבאת אותי אל ביתך כדי להעניק לי. הבאת אותי כי הרגשת שאת עושה איתי חסד. כי חשבת שאת מצילה אותי. אז שתדעי לך, וכאן הוא מרים את קולו, אני לא סולח לך. לא סולח לך ששמת את המציאות העלובה של חיי מול פני. אני מעדיף לשכוח אותך ואת ארוחות הצהריים שלך. אם אני רוצה לשרוד את החיים שלי כאן אני זקוק לכל המשאבים שלי זמינים. אם אכפת לך ממני, עזבי אותי ואל תחזרי. לעולם אל תציעי לחסר בית רק ארוחת צהריים חמה פעם בשבוע.
כל יום שני בשעה שתיים בצהריים, אני פותחת את חדר הקליניקה להלל. זוהי השעה השבועית והקבועה שלנו. הלל, גבר צעיר בשנות העשרים המאוחרות, הגיע אלי לאחר משבר שחווה בעקבות פרידה טראומטית מבת זוגו. הוא מספר לי על הבדידות שלו, על הדיכאון, על הכאב והחיפוש אחר בית. הוא לא מוצא את מקומו בעולם. קשה לו והוא מרגיש אומלל. ואני שם. מציעה לו את ליבי, מציעה לו את זמני. אני רוצה להאמין שאם ימצא מקום אוהב ותומך הוא יפנים את זה לתוכו ויתמלא במשאבים וימצא את הדרך אל ליבו. ימצא משמעות לקיומו ואולי ימצא איפושהו בתוכו את תחושת הבית לה הוא כמה כל כך. ערב אחד אני מקבלת ממנו הודעה. רע לי ואני לבד. גם אם אני ליד אנשים אני לבד. זה שאת נותנת לי פעם בשבוע שעה מחייך לא עוזר לי. אז לשעה טוב לי ואני מרגיש מאושש ואז אני חוזר אל הדירה הריקה שלי. אף אחד לא מחכה לי שם. לא רואה טעם לחזור לטיפול. לחזור אלייך. מעדיף את הלבד שלי בלי אשליה ובלי העמדת פנים. אני לבד. ולך אין מה לעשות עם זה. ולא, זה לא עוזר לי שאת חושבת עלי גם במהלך השבוע.
אני חושבת מיד על כריס ואני שואלת את עצמי, האם ארוחת צהריים חמה פעם בשבוע יש בה ערך? איזו תועלת היא מביאה אם בסוף הארוחה רחוב קר ומנוכר מחכה לו? מטופל שלא יודע היקשרות בטוחה ומאורגנת, מטופל שברגעי משבר אין לו מערכת תמיכה משפחתית או חברתית, עד כמה פגישה שבועית מקדמת אותו לאנשהו? האם יש מקום למשהו אחר להכנס?

לא המצאתי את הגלגל וטובים וחשובים ממני ולפני דנו בערך של מסגרת טיפולית והבינו את הערך שיש לתרפיה שבועית להעניק. הם הבינו את הערך שבמערכת יחסים מיטיבה שיכולה לרפא וליצור קשרים תוך-נפשיים ובין- אישיים חדשים. ולמרות זאת, משהו בי לא תמיד מרגיש בנח. אני חושבת על כל חסרי הבית שעברו בקליניקה שלי. אני חושבת על כל אותם ילדים בני ארבעים או חמישים, שמעולם לא היתה להם אמא יציבה, אמא אוהבת. שלא למדו מהו קשר. שלא לימדו אותם לפתוח את ליבם לעצמם ולאחר. אני חושבת על כל אותן ילדות בנות עשרים או שלושים או יותר, שלא ידעו שמגע יכול גם להיות משהו מענג. שלא ידעו שמגע לא חייב להכאיב, לא חייב לפצוע או לחדור. והנה הם כאן, איתי. מגיעים בהתמסרות כל שבוע. לא מפספסים. מבקשים עוד ועוד ועוד. אבל כל מה שיש לי לתת זאת שעה אחת בשבוע. שעה שבה אני שלהם והם שלי. שעה שבה אני מנסה להיות המיכל לכל הרעב הבלתי נגמר, מיכל לכל מאגר הזוועות שהם עברו עד שהגיעו לשלב זה שבחיים. והמטבח עובד. מוציא ארוחות חמות בזה אחר זה. ויש כאלה שחוזרים שבוע אחר כך ומספרים כמה טעים היתה להם הארוחה, ויש כאלה שחוזרים ופניהם נפולות על שבוע חסר בית, שבוע בקור ובגשם, שבוע של נדודים. והם מתייסרים ומאשימים. מה הטעם בכך שפתחת בפנינו את הידיעה למשהו שאינו בר השגה. מה הערך בכך שלימדת אותנו על מגע מיטיב, כשברגע שלאחר המפגש אנחנו חוזרים אל היד המחוספסת, חוזרים אל הדרמה שנקראת חיים? האם זה אחראי מצידי להציע את המרחב הכל כך מוגבל הזה? מה הטעם בארוחת צהריים חמה רק פעם בשבוע?

6 תגובות:

  1. תודה רבה יעל. מרתק לקרוא. איתן

    השבמחק
  2. מקסים יעל, מרגש, מכאיב, מעורר מחשבה. ליאת

    השבמחק
  3. כמו שארוע קשה משאיר את חותמו על הנפש, אני מאמינה שגם ארועים טובים, משאירים את חותמם, ברם לא מייד נבחין בחותם. ואולי ברגעי חולשה, של רעב או כפור בלתי נפטרים. ללא אוכל או חימום באופק, יזכור כריס את טעם הארוחה החמה, יגייס כוחות, ויצא ממעגל ההומלסיות,
    ואולי ברגעי חוזקה, של חום או מזון שהגיעו אל פיו, יזכור כריס את הארוחה החמה, ויגייס כוחות ויצא ממעגל ההומלסיות.
    עצם זה שעוררת בו משהו, שהוצאת אותו מאדישותו הקפואה, היא העבודה הטיפולית והאנושית בעניי.

    השבמחק
    תשובות
    1. ואת יעל מדהימה, בכתיבתך, כמו בגישתך הטיפולית והאנושית!

      מחק
  4. תודה יעל, נוגע ומעורר למחשבה על היכולת למלא את החלל הפעור בנפשם של מטופלינו ועם זאת טיפה ועוד טיפה אני מקווה, יאפשרו לחלק מן הנפשות להרגיש אהובות....

    השבמחק