יעל שחר

יעל שחר
פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית

יום שישי, 23 בספטמבר 2016

המסגרת הטיפולית

מנת מרק בשבוע
אם תחפשו את כריס קרוב לוודאי שתמצאו אותו בפינת הרחוב בין חנות הממתקים למספרה. לכריס בן החמש-עשרה הרחוב הוא מרחב מוכר כבר מזה זמן רב. את ביתו האחרון בו גר כמעט ואינו זוכר או חושב עליו. כריס נער צנום וגמיש, למד כבר מזמן את רזי הרחוב ואת כללי ההישרדות שלו. אם תפגשו בו לא תחושו מאוימים מידי אך גם לא תרצו לשהות בקרבתו זמן ממושך מידי. כבר זמן רב שלא התקלח ובגדיו לא פגשו באבקת כביסה מזה כמה חודשים. את ארוחותיו משיג כריס מדיירי הרחוב תמורת סיגריות. את הסיגריות הוא משיג בתמרונים שונים. לעיתים מקבץ הוא נדבות ולעיתים מבצע עסקאות חליפין מפוקפקות. כריס, דייר הרחוב מתעורר וקם, מקיץ ונרדם פעם על ספסל שבפארק ובלילות החורף הגשומים במיוחד ימצא הוא מחסה יחד עם שאר דיירי הרחוב המוכרים לו. אני רואה את כריס וליבי מתכווץ ומתרחב. אני רוצה לאסוף אותו אלי אבל כל שיש ביכולתי זה להזמין אותו לארוחת צהריים חמה פעם בשבוע. בתחילה כריס מהסס. ארוחה חמה? כסא ושולחן? כבר מזמן שלא ישב בחברת אנשים נורמטיביים. כריס מגיע לאחר היסוסים רבים, לא נח לו. לא נח לו בחברתי ולא נח לו בסביבת ביתי. כריס מתיישב לאכול. פעם נזיד ירקות ופעם מרק חם. האוכל ערב לחיכו והוא יוצא שבע ונינוח. חוזר אל הרחוב הקר. אל האספלט הצורב. חוזר אל קשיחות הספסל. טעם הארוחה מתפוגג לאחר כמה שעות. זיכרון הארוחה הולך ונעלם לאחר יום או יומיים. אבל כריס חוזר. כל יום שני בשעה שתיים הוא מתייצב לארוחת הצהריים החמה השבועית שלו. עד שיום אחד הוא הפסיק להופיע. בתחילה קצת דאגתי. אחר כך אפילו נפגעתי. יצאתי לחפש אחריו. לא הצטרכתי להתאמץ מידי. כריס ישב בפינת הרחוב הקבועה, בין חנות הממתקים למספרה.

כריס, אני פונה אליו. חסרת לי. לא הגעת כבר כמה שבועות. הכל בסדר? כריס נעמד. אני רואה איך לאט לאט עיניו מתמלאות בזעם. מי את חושבת שאת? הוא מתריס. באה לכאן, מציעה לי את ביתך. מגישה לי ארוחת חינם. ומה חשבת שיקרה? חשבת פעם מה קורה לאחר שאני עוזב את ביתך? חשבת לאן אני חוזר? עד שפגשתי בך ידעתי טוב מאד מה שווים חיי, ומהו המחיר שאותו אני משלם בכך שאני ילד חסר בית בודד ועזוב. אבל מאז שהופעת אל תוך חיי, אני מרגיש כל איבר מאיברי הכואבים, מרגיש כל שריר תפוס, מרגיש כל משב רוח צוננת על פני החשופות. מאז שהזכרת לי מהי ארוחת צהריים חמה, קר לי. כל יום קר לי. לא הבאת אותי אל ביתך כדי להעניק לי. הבאת אותי כי הרגשת שאת עושה איתי חסד. כי חשבת שאת מצילה אותי. אז שתדעי לך, וכאן הוא מרים את קולו, אני לא סולח לך. לא סולח לך ששמת את המציאות העלובה של חיי מול פני. אני מעדיף לשכוח אותך ואת ארוחות הצהריים שלך. אם אני רוצה לשרוד את החיים שלי כאן אני זקוק לכל המשאבים שלי זמינים. אם אכפת לך ממני, עזבי אותי ואל תחזרי. לעולם אל תציעי לחסר בית רק ארוחת צהריים חמה פעם בשבוע.
כל יום שני בשעה שתיים בצהריים, אני פותחת את חדר הקליניקה להלל. זוהי השעה השבועית והקבועה שלנו. הלל, גבר צעיר בשנות העשרים המאוחרות, הגיע אלי לאחר משבר שחווה בעקבות פרידה טראומטית מבת זוגו. הוא מספר לי על הבדידות שלו, על הדיכאון, על הכאב והחיפוש אחר בית. הוא לא מוצא את מקומו בעולם. קשה לו והוא מרגיש אומלל. ואני שם. מציעה לו את ליבי, מציעה לו את זמני. אני רוצה להאמין שאם ימצא מקום אוהב ותומך הוא יפנים את זה לתוכו ויתמלא במשאבים וימצא את הדרך אל ליבו. ימצא משמעות לקיומו ואולי ימצא איפושהו בתוכו את תחושת הבית לה הוא כמה כל כך. ערב אחד אני מקבלת ממנו הודעה. רע לי ואני לבד. גם אם אני ליד אנשים אני לבד. זה שאת נותנת לי פעם בשבוע שעה מחייך לא עוזר לי. אז לשעה טוב לי ואני מרגיש מאושש ואז אני חוזר אל הדירה הריקה שלי. אף אחד לא מחכה לי שם. לא רואה טעם לחזור לטיפול. לחזור אלייך. מעדיף את הלבד שלי בלי אשליה ובלי העמדת פנים. אני לבד. ולך אין מה לעשות עם זה. ולא, זה לא עוזר לי שאת חושבת עלי גם במהלך השבוע.
אני חושבת מיד על כריס ואני שואלת את עצמי, האם ארוחת צהריים חמה פעם בשבוע יש בה ערך? איזו תועלת היא מביאה אם בסוף הארוחה רחוב קר ומנוכר מחכה לו? מטופל שלא יודע היקשרות בטוחה ומאורגנת, מטופל שברגעי משבר אין לו מערכת תמיכה משפחתית או חברתית, עד כמה פגישה שבועית מקדמת אותו לאנשהו? האם יש מקום למשהו אחר להכנס?

לא המצאתי את הגלגל וטובים וחשובים ממני ולפני דנו בערך של מסגרת טיפולית והבינו את הערך שיש לתרפיה שבועית להעניק. הם הבינו את הערך שבמערכת יחסים מיטיבה שיכולה לרפא וליצור קשרים תוך-נפשיים ובין- אישיים חדשים. ולמרות זאת, משהו בי לא תמיד מרגיש בנח. אני חושבת על כל חסרי הבית שעברו בקליניקה שלי. אני חושבת על כל אותם ילדים בני ארבעים או חמישים, שמעולם לא היתה להם אמא יציבה, אמא אוהבת. שלא למדו מהו קשר. שלא לימדו אותם לפתוח את ליבם לעצמם ולאחר. אני חושבת על כל אותן ילדות בנות עשרים או שלושים או יותר, שלא ידעו שמגע יכול גם להיות משהו מענג. שלא ידעו שמגע לא חייב להכאיב, לא חייב לפצוע או לחדור. והנה הם כאן, איתי. מגיעים בהתמסרות כל שבוע. לא מפספסים. מבקשים עוד ועוד ועוד. אבל כל מה שיש לי לתת זאת שעה אחת בשבוע. שעה שבה אני שלהם והם שלי. שעה שבה אני מנסה להיות המיכל לכל הרעב הבלתי נגמר, מיכל לכל מאגר הזוועות שהם עברו עד שהגיעו לשלב זה שבחיים. והמטבח עובד. מוציא ארוחות חמות בזה אחר זה. ויש כאלה שחוזרים שבוע אחר כך ומספרים כמה טעים היתה להם הארוחה, ויש כאלה שחוזרים ופניהם נפולות על שבוע חסר בית, שבוע בקור ובגשם, שבוע של נדודים. והם מתייסרים ומאשימים. מה הטעם בכך שפתחת בפנינו את הידיעה למשהו שאינו בר השגה. מה הערך בכך שלימדת אותנו על מגע מיטיב, כשברגע שלאחר המפגש אנחנו חוזרים אל היד המחוספסת, חוזרים אל הדרמה שנקראת חיים? האם זה אחראי מצידי להציע את המרחב הכל כך מוגבל הזה? מה הטעם בארוחת צהריים חמה רק פעם בשבוע?

יום שישי, 9 בספטמבר 2016

שער הרחמים

שער הרחמים

"...חי פעם רק פעם 
יש טעם אין טעם 
עם כח בלי כח 
שער הרחמים. 
בואי איתי יחד 
בואי מתוך הפחד 
כי את, גם את חלק 
משער הרחמים.

השלטים מעל החנויות 
משקיפים, על הרחובות 
בתוך ליבי יש צעקה והיא גדולה 
הראו לי את שער הרחמים..." (מאיר בנאי)
תחילתו של אלול. אווירה חדשה נכנסת אל השכונה. אנרגיה שמשתלטת בכל פינת רחוב, מכולת שכונתית ובתי ספר כמובן. התרגשות רכה שמהולה בציפייה. אני זוכרת את הפרפורים שהייתי חשה כילדה כשהייתי שומעת את המורה או הרב מדברים על חודש הרחמים והסליחות. זה היה מעורר בי משהו נאיבי, טהור. כזה שעדיין מאמין. מעורר בי משהו מהול עם תקווה, עם אמונה שאפשר לחיות טוב יותר. שאפשר לתקן עוולות, שיש מקום לסליחה ולריפוי. ושלמרות הכל עדיין יש לאנושות מחילה. זה היה מצית בי את ההכרה שיש לי מקום בעולם למרות ובגלל מי שאני ומה שאני. קצת גדלתי מאותם ימים. וקצת הרבה התרחקתי. חודש הרחמים עבר, הגיעו חגי תשרי, ימי דין ומשפט שנמשכו לאורך כל השנה, ומאז בעצם לא מפסיקים.
בהכשרה הראשונה שלי, (פסיכותרפיה גופנית ביודינאמית), דובר הרבה על כך שכח הריפוי טבוע בתוכינו. שעל מנת להבריא ולהירפא אנחנו צריכים למצוא את החיבור מחדש עם הפוטנציאל הגלום בנו. כמו חתך באצבע שעם הזמן יבריא את עצמו כך גם נפשינו, בכוחה להתרפא. בתחילה היה זה משב רוח מרענן, חיבור למשהו אופטימי מלא באמונה. אבל אז התחלתי לצאת אל העולם ולראות מטופלים. די מהר הבנתי שאני נמשכת בעיקר לעבודה עם טראומה. וכך נפגשתי במשך ימים ארוכים עם מטופלים שעברו הרבה בחייהם. נפגשתי עם אנשים שפעם אחר פעם, ננטשו ונבגדו בלבם ובגופם. ככל שהעמקתי את יכולת ההכלה שלי את הטראומות כך המקרים שקיבלתי נעשו מורכבים וכואבים יותר ויותר. וכך כל מפגש העלים את שאריות הנאיביות שהצליחו לשרוד את הטראומות האישיות שחוויתי בחיי, מותירות אותי אל מול אמת פשוטה וכואבת שהעולם הוא גם מקום חסר רחמים וסליחות.
עד שמגיע מפגש משמעותי, שמזכיר לי ומחבר אותי מחדש אל אותו שער נסתר וחמקמק, שער הרחמים.
היו אלו השבועות האחרונים שלי בקליניקה בלונדון לקראת חזרתי לארץ. אני עסוקה בפרידות. נפרדת מכל מטופל ומטופלת. קשר אחר קשר, לומדת את המתח שבין פרידה ונטישה. החוויה של הפרידה נוגעת אצלי, כמו גם אצל רב מטופלי, במקומות טראומטיים ומאתגרים. שחזור של חוויות טראומטיות סביב פרידה/נטישה אשר נצרבו ועצבו אותנו. אני מוצאת את הפגישות האחרונות מאתגרות במיוחד. חלק ממני כבר לא שם. לא מצליחה לנכוח עד הרגע האחרון. אני מגיעה למפגש עם טניה כשבלבי כבר מייחלת להיות בסופו. קשה לי להישאר בתוך הקשר כשבעוד רגע כבר לא אהיה שם. אני לא טובה בפרידות. אני מעולה בנטישות. נוטשת תמיד רגע אחד לפני. אבל טניה לא מוותרת לי, ולא מוותרת עלי. היא כועסת ובצדק. היא יודעת על עזיבתי הצפויה כבר חצי שנה והנושא הוא חלק בלתי נפרד מהפגישות שלנו. אנחנו מדברות את המרחב העברתי בינינו, מנסות לתת מקום לכעס שעולה בטניה מול העזיבה שלי, מקשרות את זה לסיפור חייה ולמעברים בילדותה. אני מכניסה קונטקסט למה שקורה בינינו ובו זמנית באופן חמקמק ומתוחכם (בצורה לא מודעת בהכרח) אני מתנתקת ממה שבאמת קורה בכאן ועכשיו בינינו.
מפגש אחרון. אני מנסה להזמין את שתינו לשקף את הדרך שעשינו יחד, עם מה היא יוצאת מהקשר שלנו, עם מה היא נשארת. מה רוצה או צריך להיאמר רגע לפני שאנחנו נפרדות לשלום. טניה לא משתפת איתי פעולה. היא לא מגיבה לי ואני מרגישה איך המתח בינינו מתעצם באי נוחות. אנחנו יושבות זו לצד זו. וסופסוף אני משתתקת. מאפשרת למתח הזה להפעיל אותי. מבינה שאני עסוקה במילוי החלל במשמעות כדי להציל את עצמי מההשתהות בתוך הפרידה. אני נותנת לזה רגע וכבר מרגישה איך עצב ממלא אותי. עצב שלא הרשיתי לעצמי לחוות עד עכשיו. טניה מתקרבת אלי. עדיין לצידי. אני מרגישה איך השקט הזועם והטעון משנה את המרקם שלו למשהו רך יותר, עצוב יותר ופועם יותר. אנחנו לא מדברות. רק יושבות ונושמות. יושבות ונפרדות. אני פתאום מבינה שטניה מלמדת אותי שלא חייבים להיפרד בנפרד. שדווקא הפרידה יכולה לקרב בעצם היותה מכורח הנסיבות חוויה משותפת. רגעים אחרונים לקראת סיום. אני מציעה לטניה שאשב מולה כדי שאוכל לראות אותה. טניה שלא אוהבת מגע נוגעת בי בעיניה. אני חשה את החום שממלא את המפגש בינינו. אנחנו נפגשות בשביל שנהיה מסוגלות להיפרד. אנחנו מצליחות להישאר נוכחות ולהיפרד בתוך קשר מבלי להתנתק ולנתק. רגע של רחמים.
השגרה כמו בשגרה מנוסה בלהניע, בלמוסס התרגשות, לא פעם מחסירה פעימה של חיות מלבינו. יום אחרי יום, שבוע אחר שבוע. מפגש אחר מפגש. עוד נפש חשופה, עוד ווידוי כנה, עוד אמא כאובה, אחות מודאגת, אח טרוד, עוד ילדה ועוד ילד. הלב מתרחב ומתכווץ. נפתח ונסגר. והנה עוברת לה תקופה ואני בתוך האינרציה של החיים והמקצוע. לפעמים שוכחת לעצור. שוכחת לבדוק. ואז מגיח מפגש כמו מגיע במיוחד בשביל להזכיר,  ואני מתעוררת לקול השופרות, נקראת להיזכר, נקראת להתחבר אל שער הרחמים.


יעל שחר- פסיכותרפיסטית גופנית והתייחסותית

יום שישי, 2 בספטמבר 2016

ג'ולי

ג'ולי


“...אל נבקש סיבה לכל צעד 
אל נבקש לדעת כל סוד 
יש לפעמים שסיבה לא נודעת 
אל נתייאש, אל נפסיק לצעוד 

יש דברים נסתרים 
לא נבין לא נדע 
נעשה גם דברים 
שנראים בלי סיבה 
לא צריך כל דבר 
לחקור ולשאול 
לפעמים גם מותר 
לא לדעת הכל..." (תמי לוי)
כשראיתי את ג'ולי היא כבר הייתה עם טרשת נפוצה במצב מתקדם. היינו נפגשות בימי שישי. זה היה הבוקר שלנו. ג'ולי הפכה להיות עבורי ממטופלת שמחפשת מקום לעבד את מחלתה ומותה הקרב, למורה דגולה שלימדה אותי על חופש ונסים ובעיקר על אמונה.
כשקיבלתי הפניה לראות את ג'ולי, שהייתה אז בת 33, הייתי מסופקת. מה יש לי לתת לבחורה כל כך צעירה שאבדה ומאבדת את הכל בחייה? ובכלל לא הייתי בטוחה אם יש בי את כוחות הנפש להביט בתהליך גסיסה ומוות מקרוב כל כך. למרות חששותיי הסכמתי לקבל את ג'ולי. בבוקר שלפני פגישתנו הראשונה הרגשתי איך חרדה וחשש מציפים אותי. ציפיתי לפגוש בחורה מדוכאת וכעוסה. חששתי מה המפגש יעשה לה ועוד יותר חששתי ממה הוא יעשה לי.
כשג'ולי נכנסה לקליניקה בפעם הראשונה, הופתעתי לגלות בחורה יפהפייה וכהת עור עם חיוך ענק ועיניים בורקות. ג'ולי ספרה לי על השתלשלות האירועים מהרגע שהבינה ש'משהו לא בסדר', על קבלת הדיאגנוזה של מחלתה ועל השינויים הדרמטיים שהתרחשו בחייה בעקבות זה. מה מביא אותך לכאן, עכשיו? שאלתי בחשש. ג'ולי, מבלי להסס השיבה
אני יודעת שלמחלתי אין עדיין תרופה וריפוי מוחלט. אני גם יודעת שזה עניין של זמן עד שאאבד את שאר היכולות הפיזיות שלי. אני יודעת שאת לא יכולה לרפא אותי. אבל אני מאמינה בקשר של גוף ונפש. ואני רוצה להאמין. אני רוצה שתעזרי לי להשיב את אמונתי. אני רוצה להבין למה חליתי. אני רוצה שהטיפול יעזור לי להצליח לרפא את הנפש שלי ואולי יקרה נס...
תשובתה של ג'ולי הלחיצה אותי עוד יותר. האם היא מצפה ממני שאשתתף אתה בפנטזיה לא מציאותית של ריפוי? ואני, האם אני מאמינה בנסים בכלל? היא מבקשת להאמין, אבל במה בדיוק?
כל פגישה שלנו סימנה עוד התדרדרות במצבה. בתחילה היו אלו הרגליים שאבדו תחושה. במאמצים ניכרים הייתה ג'ולי נשרכת אחר גופה בעזרת קביים, מתנשפת מהמאמץ של ההליכה מהאוטו ועד החדר. לאחר תקופה הרגליים אבדו מכוחן לגמרי וקביים כבר לא היו לעזר יותר. משבוע לשבוע גופה של ג'ולי איבד עוד חלקים נוכחים וחשים. הדבר שהכי הפחיד את ג'ולי היה לאבד את השליטה על הזרועות שלה. הדבר היחיד שכרגע מחזיק את ג'ולי הוא הזמן שבו היא מציירת. בכל שבוע הייתה מביאה אתה ציורים חדשים שציירה. לאבד את היכולת שלה לצייר, עבורה יהיה העונש הכי גדול של מחלתה, לדבריה.
וכך אנחנו נפגשות כבר מספר חודשים. בתחילה נושא המחלה כמו גם הכאב והפחד שהתלוו אליו, היה מוקד הפגישות. אך די מהר זה זז הצידה ונושאים רבים ואחרים עלו. אני שמה לב בהדרגה איך אני מצפה לפגישות השבועיות שלנו ואיך אני יוצאת מכל פגישה מלאת חיות ואנרגיה באופן מפתיע, עד כדי כך שפעמים רבות אני שוכחת שמצבה של ג'ולי קשה כל כך. כשאני משתפת אותה בחוויה שלי, ג'ולי משיבה שהיא מרגישה שככל שגופה מתדרדר מצב רוחה משתפר. אנחנו בוחנות את הפרדוקס הזה וג'ולי משתפת-
נולדתי לאמא בריטית לבנה ולאבא כהה עור, מהגר אפריקאי. בילדותי נהגה סבתי, אם אבי, לקחת אותי לכנסיה בכל יום ראשון. אני זוכרת איך אהבתי לשמוע את הסיפורים והשירים. אך בעיקר איך אהבתי שסבתא הייתה מספרת לי סיפורים מהתנ"ך. מאז עברו שנים רבות וכבר אינני זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהתפללתי. בתחילה כשנפגשנו הייתי שבורה. הרגשתי איך הקרקע נשמטת מתחת לרגלי. איך כל מה שאני מכירה ויודעת על עצמי נעלם. היה לי ויש לי הרבה על מה להתאבל. וכמו שאת זוכרת, בעיקר בזה התעסקתי. אבל משהו קרה. לפני מספר חודשים עברתי בחנות ספרים, המקום האהוב עלי ופתאום מצאתי משום מקום ספר בדיוק כמו שסבתי נהגה להקריא לי ממנו, ספר תנ"ך בגרסה נדירה מאפריקה עם איורים מיוחדים. ברגע שנפגשתי עם הספר הזה נזכרתי. נזכרתי איך מאמינים. נזכרתי שאמונה לא קשורה בתוצאה. אני עומדת למות בקרוב. אני יודעת את זה ואני לא משלה את עצמי. אני לא יודעת מה אמת ומה לא. אני לא יודעת מה המשמעות של מחלתי. אבל אני בוחרת להיות גדולה יותר מהמחלה שלי, להיות נפש משוחררת, גם אם היא כלואה בתוך גוף חולה. ומה זה אם לא נס?
ידיה של ג'ולי התחילו לאבד מתחושתן וחששה הגדול התממש. שבועות ספורים לפני המפגש האחרון שלנו הביאה אתה ג'ולי ציור שהצליחה לצייר עבורי במאמצים כבירים. היא בקשה להביע את התהליך שעשתה בדרך לריפוי, כפי שכינתה זאת, על ידי חיבור מחדש עם כל חלקיה. ולבקשתה הכמעט אחרונה ממני, ביקשה שאשתף בציורה ובסיפורה את מי שיכול לקבל השראה מכך. זכיתי לראות את גופה של ג'ולי מאבד חלק אחר חלק מחיוניותו, ומנגד זכיתי לגלות את חלקי נשמתה ונפשה שהשתחררו לחופשי בגבורה מלאת השראה.
מצרפת כאן את יצירתה לזכרה.


יום חמישי, 25 באוגוסט 2016

ברכת הרב

ברכת הרב
בתור ילדה גדלתי בידיעה שכשיש דילמה, התלבטות או ספק אז הולכים לשאול את הרב. הרב, דמות סמכותית ומיטיבה (לרוב), מקשיב למקרה שמוצג בפניו ולאחר מכן נותן את עצתו וברכתו. מי שבוחר ללכת לשאול את הרב יודע שעליו להתמסר ולקבל את תשובתו גם אם היא ההפך ממה שציפה או ממה שהגיונו אומר לו.
כשהייתי נערה, ניצבתי לא פעם בפני החלטות, שאז נחוו לי כבלתי אפשריות. בגיל שבע-עשרה יצאתי ל'שידוכים' לראשונה. תהליך השידוכים הנו תהליך מטלטל לא פחות מעולם הבליינד-דייטים החילוני, ואולי אף יותר. אני זוכרת שכשעלתה הצעה לגבי משה שמחתי מאד. הוא נשמע בחור טוב ממשפחה טובה. עברנו את שלב ה'בירורים' בהצלחה, שלב בו כל צד מברר על השני אצל החברים, המורים ואף השכנים והשדכן קבע לנו פגישה שהתקיימה בבית דודי. הפגישה הראשונה עברה 'בסדר', מה שלא נתן לשנינו סיבה לפסול את ההמשך. וכך בתיווכו של השדכן המשכנו לפגישה שנייה. אחרי פגישה שנייה מפלס הלחץ החל לעלות בתוכי. בשלב זה אני כבר אמורה לדעת לאן נושבת הרוח. האם זהו הבחור שאתו ארצה להקים בית ומשפחה? לא נהוג למתוח את שלב הפגישות ואני יודעת שלאחר פגישה שלישית כבר אצטרך להחליט אם כן או לא. אם כן - לחתונה ואם לא - להוריד את השידוך. אני מבקשת לקבל יומיים כדי לחשוב על זה אבל גם אם אקח שבועיים זה לא יעזור. אני לא יודעת מה להחליט. אני לא יודעת מה נכון או לא נכון. אני צעירה מדי ומפוחדת מדי כדי שיהיה בי את המשאבים לדעת להחליט מה נכון עבורי.
אז מה עושים כשיש ספק? הולכים אל הרב. אני מבקשת מדוד שלי שיתקשר עבורי אל הרב. אני עומדת לידו ממתינה בדריכות לשמוע מה יעלה בגורלי. הרבה שומע את הדוד שמפרט על הבחור ומה אנו יודעים עליו. להפתעתי דודי עוצר באמצע שיחת הטלפון, פונה אלי ואומר, "הרב שואל אם את מבקשת עצה או ברכה?" זהו רגע היסטורי עבורי. אני לומדת כאן משהו שינחה את חיי מאותו רגע ואילך.
לבקש ברכה מהרב, משמעו לקבל תמיכה. להסכים להישען ולהזדקק כדי להכיל את הבלתי נסבלות של הצורך להחליט, של לקיחת אחריות ושל בחירה. אני בפעם ראשונה מבינה שאני יכולה גם להישען על האחר ועדיין מבלי לאבד את עצמי. לעומת זאת בקבלת עצה מהרב, עלי להגיע מתוך התמקמות שמבטלת את זכות הבחירה שלי, נותנת כוח לזה שרואה ושיודע יותר ממני. הרי ברור לי שאם אענה לרב שאני רוצה את עצתו, הוא בעצם ייתן לי את התשובה 'הנכונה' עבורי. אני ערה לפיתוי שאני חשה בקבלת עצה שתחסוך ממני את כל הלבטים והחרדות שכרוכים בהחלטה הרת גורל שכזאת. אבל מצד שני אני לא יכולה להתעלם מהחשש, ומה אם יגיד לי כן לחתונה? האם אני באמת מוכנה לשמוע ולציית?
אני מקשיבה לשני הקולות שעולים בתוכי, לוקחת רגע בכדי להבין את המשמעות של העניין ואני עונה לדודי שאני מבקשת "ברכה". הרב מברך והשיחה מסתיימת.
אליסון, בת 45, מגיעה אלי עם שאלות על הזוגיות שלה. כביכול מעל פני השטח הכל נראה בסדר. הזוגיות מתפקדת. בן זוגה אוהב אותה והיא אותו, אבל עדיין משהו בה לא נינוח ולא מסופק והיא מרגישה שהיא רוצה לברר את זה לעומק. "האם כך חיי הולכים להיראות ולהיחוות עד שאזדקן? ואולי אני אתו כי התרגלתי וכי נח לי?" אליסון  שוטחת בפני את כל הטיעונים האפשריים שמתרוצצים בתוכה, כמו גם את החששות באם תבחר להיפרד "ומי מבטיח לי שאי פעם אמצא אהבה אחרת? אף אחד לא באמת מחכה לי שם בחוץ, וגם אם כן יכול להיות שדי מהר אבין שזה לא עונה לי על החוסר סיפוק שאני חווה עכשיו".
מה נכון יהיה לי לעשות, שואלת אותי אליסון בעיניים מתחננות לתשובה, האם עלי להישאר במוכר ובידוע הלא מספק או לצאת להרפתקה לא נודעת, מאיימת ומרגשת כאחד?
אני מקשיבה לאליסון ומרגישה את חוסר האונים. אני שומעת את הבקשה שלה שאצליח להראות לה את מה שהיא לא מצליחה לראות, שאתן לה את עצתי.
שיחת הטלפון עם הרב עולה בתוכי לא פעם בחדר הטיפולים. אני פוגשת נפשות הכמהות לאמא שיודעת, לאבא שמבין ורואה, למישהו שיגאל אותם מהקושי לשאת את הלא נודע, מהכאב שכרוך בלקיחת החלטה. "אז מה אני אמור לעשות? איזה קורס את חושבת שעלי לבחור? את חושבת שזה נכון לי לעבוד שם? את חושבת שאני צריכה להפרד ממנו?" אני שומעת את הקריאה האותנטית והנזקקת כל כך. ואני, מה אני מציעה? ברכה או עצה?  


יעל שחר – פסיכותרפיסטית גופנית והתייחסותית

יום חמישי, 18 באוגוסט 2016

האם עיניי אכן עיוורות?

קיץ 2014, לונדון
מבצע צוק איתן
כן, אמנם עברו כבר שנתיים (ובקצב של המדינה שלנו זה המון) ואולי דווקא עכשיו כשהרוחות מעט רגועות (או שרק נדמה לי) אני מרגישה שסופסוף זה קצת בטוח להעלות את הנושא. במחשבה שניה, בטוח, אולי זה אף פעם לא יהיה כשמדובר בנושא טעון כל כך. בזמן המבצע גרתי וטיפלתי בלונדון. שאלות רבות על העמדה שלי כמטפלת בזמן רגיש זה עלו בי.
כמה אנחנו כמטפלים באמת מאפשרים לשיח הפוליטי והטעון להתקיים? הסיכוי המירבי שאם נשמיע את דעותינו מהר מאד נכנס למשבצת המפוצלת של "יפי הנפש השמאלנים" או יודעי הדבר הימניים, אלה "שרואים את התמונה בכללותה" ויודעים ש"יש רק דרך אחת לשרוד. זה או הם או אנחנו". קשה להחזיק מורכבות, ובטח אל מול איום קיומי.
"המטפלת הכובשת"
אני ישראלית בקיץ האפרורי של לונדון. רחוק כביכול מהדרמה שמתחוללת כאן בארץ, אך קרובה יותר מתמיד. בתוכי מתנהלים קרבות אל מול התמונות שרשת הטלוויזיה הבריטית משדרת. וכמו שרק הם יודעים, התמונות הן חשופות ומזעזעות ומציגות בעיקר את הצד של שכנינו הפגועים. מנגד אני מתעדכנת בכל רגע נתון דרך הפייסבוק ואתרי החדשות במה שקורה בצד שלנו. ליבי נחמץ על כל חייל שנפגע, כל משפחה אבלה. אני חושבת על המוני המשפחות שחופש הגדול עבורם הוא רק סיוט שאינו נגמר. הלב שלי עושה לי סלט גדול ואני הולכת עם בטן מכווצת.
לא כל כך נעים להיות כאן. הפגנות ענק שתומכות בעם הפלסטיני ומציעות להשמיד אותנו מכניסות מתח חדש לעיר הגדולה. אני נמנעת משיחות פוליטיקה. לא בא לי להצדיק או להצטדק. גם לא בא לי להכחיש או להתכחש. אני גם לא מבינה גדולה בענייני גבולות, כיבוש, עצמאות, מדיניות וביטחון. אני כן מבינה בענייני כאב, חוסר צדק, יאוש, הדחקה, הכחשה, תקווה, כמיהה.
אני רוצה להימנע מכל דיון שמעלה קונפליקט ועימות אבל לא כך מרגרט. מרגרט רק מחכה לפגישות שלנו כדי להטיח בי את כל מה שהיא חושבת עלי. בשבילה הרי אני מייצגת כרגע את התוקף, את זה שבמשך שנים רמס אותה בסיפור חייה. בעבורה אני לא יותר מעוד אחת שמנצלת את יחסי הכח לטובתי. מרגרט זקוקה לי בכדי לשנוא ולכעוס עלי. אנחנו מתראות פעם בשבוע כאשר בין המפגשים אני זוכה לקבל אימיילים ארוכים וזועמים. "איך לא למדתם מהשואה? איך אתם לא רואים את החלש ואת המיעוט, איך עיניכם נשארות עיוורות לעוולות?"
האם עיני אכן עיוורות?
בתחילה האשמות של מרגרט הודפות אותי. מצאתי את עצמי נעה בין תחושת אשמה והסכמה לבין המקום שרוצה להגן 'על הבית', עלינו, בכל מחיר. אני נכנסת למפגש בחשש גדול. אני כבר מכירה את התוקפנות שלה. כאשה טרנסג'נדרית היה עליה להתייצב איתנה מול לא מעט חזיתות. היא יודעת על שדה קרב ועל מלחמות התשה. העלבונות והדחיות שהיא חוותה בחייה השאירו צלקות צורבות שממאנות להחלים. את התוקפנות שלה אני בהחלט מכירה. אבל הפעם זה שונה. הפעם היא מכניסה אותי בכח לתפקיד שאני לא מוכנה לקחת עלי. עם כל ההתחממות הפוליטית היא מסרבת לראות בי גם את יעל שהיא מכירה כבר למעלה משנה. הפעם היא מסרבת לראות אותי. ואני מתעקשת. לא מוכנה. מבינה שאני עמוק עמוק בתוך שדה הקרב ושאין לי מושג איך הגעתי לשם בניגוד לרצוני. אני כל כך עסוקה בלהדוף חזרה שאני לא מזהה. אני לא מזהה איך עיני מתעוורות. איך בלהט הנסיון להציל את עצמי אני מסרבת לשמוע את מה שיש לה להגיד עלי. אני מזהה שהפחד שמשתק אותי מעמיד אותי כחומה בצורה אל מול חיציה. חומה שהודפת את החיצים חזרה אל השדה שלה. "את משליכה עלי", "את בוחרת צד", "אולי ננסה להחזיק את הגם וגם? להכיל את הקונפליקט שאת מביאה", כל נסיון שלי הוא הדיפה מתוחכמת.
ואז אני נכנעת. אולי כי התעייפתי. ואולי כי אני לא רואה איך אפשר עוד לצאת מהלופ הזה. אני נכנעת לא כקרבן שמקבל את האשמות ואומר אמן. אני נכנעת לנסיון העיקש שלי "לשמור על אינטגרציה", "על הראיה הרחבה יותר שמכילה את המתח של הגם וגם". אני נכנעת ומסכימה להיות שם באנושיות שלי. גם אם היא נוגדת לרגעים את ה"החזקה המקצועית של תפקידי".
בפגישה הבאה מרגרט כבר חושפת את שיניה. לצערי המבצע עדיין לא הסתיים והמצב עדיין חם. אני מכריזה "תראי לי מרגרט, תראי לי את מה שעיני העיוורות לא מסוגלות לראות". ואני מתכוונת לזה. אני באמת רוצה לראות. אני מרככת את עמדתי. מרגרט תוקפת ואני דומעת. תיכף אתפרץ בבכי. אני לרגע מסכימה לא להרגיש קורבן מול תוקפן. אני מסכימה להכניס את מרגרט לתוכי, לחוות אותה דרכי. אני יכולה לחוש את הזעם של חוסר האונים. זעם על העולם השבור שלנו. אני מחכה שמרגרט תפסיק לרגע את שטף דיבורה. אני נכנסת. "אני רואה, אני אומרת. אני רואה כמה קשה לי להחזיק טוב מול רע. כמה קשה לי לראות את החלקים התוקפניים שבתוכי. אני רואה עד כמה להיות קרבן אני יודעת. בהגדרה של קרבן, סימנתי ווי על כל המשבצות. ואני מבינה. עיני עיוורות, גם אם לא לחלוטין. הן עיוורות אך לא לסבל שלך. הן עיוורות אך לא לכאב שלך! הן עיוורות לחלק בתוכי שמתכחש לקחת אחריות על עצמי. עיוורות לחלקים שמסרבים להכיר בעוצמה שיש בי, בהשפעה שיש לי עלייך, עיני עיוורות לקבל את הטרנסג'נדריות של נפשי, הנפש שהיא גם וגם, גם קרבן וגם תוקפן וגם עד וגם נמנע".
מרגרט קצת המומה מהמונולוג הארוך שלי. ופעם ראשונה לאחר שבועות של מאבק עיקש היא מוכנה להתקרב אלי. הפעם לא עם עיניים רושפות ורוק שניתז מרב זעם, הפעם גם מהרצון, שלמרות העיוורון שלי אני אשאר לצידה. מרגרט מצליחה להכנס פנימה ולזהות גם את התוקפן שהיא. לא רק את הקורבן. אנחנו מתקרבות ושתינו בוכות. אנחנו שורדות את זה.

יום חמישי, 11 באוגוסט 2016

ניגון של רועה

ניגון של רועה
"דע לך 
שכל רועה ורועה 
יש לו ניגון מיוחד 
משלו 
דע לך 
שכל עשב ועשב 
יש לו שירה מיוחדת 
משלו  ומשירת העשבים
נעשה ניגון
של רועה" (רבי נחמן מברסלב)

הפעם הראשונה שזכורה לי שהעזתי לחשוב ולשאול שאלות על אלוהים (בתוך תוכי במסתרים) היה בגיל שלוש-עשרה. עד אז כילדה לעולם לא פקפקתי בחינוך שקיבלתי. היה לי ברור שאלוהים יש רק אחד ושהוא בעיקר בשמים. ידעתי גם שאלוהים הוא חרדי וכל מי שלא מאמין בו הוא מסכן וטועה. ומעל הכל ידעתי שאמת יש רק אחת.
אני זוכרת את רטט ההתרגשות שעבר בי כשהעזתי לראשונה לתת לשאלותי למלא אותי. היתה זאת התרגשות מהולה בפחד. כך את רב שנות בגרותי העברתי בשאילת שאלות ובשבירת כל מה שהיה מוכר וידוע עבורי. בבית הספר כמו בבית לא אהבו את השאלות שהבאתי איתי. בתחילה ניסו המורות ורב בית הספר להסביר ולהכניס הגיון לתוכי, אך ככל שהזמן עבר כך גבר בי הצורך לערער על המקום שמחזיק באמת אחת. כשיש אמת אחת אין מקום לאמיתות מנוגדות להתקיים. מבית הספר הורחקתי פעם אחר פעם כדי שלא אשפיע לרעה על שאר בנות הכיתה. בבית נאסר עלי להשמיע בקול את השאלות שלי מחשש שאשפיע על אחי הצעירים. וכך נשארתי עם המוני שאלות בליבי והמוני אמיתות בגופי, מסרבת למצוא רק אמת אחת.
את הכשרתי הראשונה כפסיכותרפיסטית התחלתי כעשור אחרי אותה נערה שהייתי. בחורה צעירה בלונדון שעדיין מחפשת תשובות. את טניה אני רואה דרך עמותה לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית בילדות. כשהתחלתי לראות אותה היא היתה בת 24, צעירה ממני רק בשנתיים. כמטפלת שרק יצאה אל העולם אני דבקה בגישה שממנה עוצבתי. לא סרה ימין או שמאל. אני די מהר מגלה שכל התערבות טיפולית שאני מציעה טניה משליכה את זה אלי חזרה בעטיפת בוז וציניות. כל גבול שאני מציבה טניה מערערת עליו. כמעט תמיד כעשר דקות לפני סיום המפגש כשאני מתחילה לכוון לסיום טניה נכנסת להתקף חרדה, מנסה בדרך לא דרך לנער אותי מהעמדה הטיפולית שלי, מה'אני מאמין' שאיתו אני מגיעה לגבי המסגרת הטיפולית. בהדרכות טניה תפסה לי כמעט את כל הזמן. מכל מפגש הדרכה יצאתי עם רשימת הגדרות ומושגים טיפוליים שמסבירים את הדינמיקה המורכבת בתוך נפשה הסוערת של טניה ובתוך יחסינו. הרגשתי די אבודה.
במפגש אחד, סוער במיוחד, אני משקפת לטניה את ההתנהלות שלה מולי מקווה שנוכל להתחיל ולעשות 'את העבודה' שלשמה התכנסנו. טניה שומעת אותי ומיד מתפרצת עלי מלאה בזעם ובכאב שאני לא מצליחה להבין אותה, לא מצליחה לפגוש אותה. שאני תקועה בתוך העמדה המקצועית שלי ושאני פחדנית. היא ממשיכה במתקפה וחצי בוכה חצי צועקת היא אומרת 'תפסיקי להתנהג כאילו את יודעת את האמת'!
צלצולים מוכרים ממלאים לי את הראש. אני מרגישה איך הקליניקה מסתובבת סביבי. בבת אחת אני נזרקת אל אותה נערה שבורחת אל עולם השאלות. בורחת לעבר התשובות כשאין אף תשובה באופק. אני מרגישה את התסכול גואה בתוכי אל מול החוסר האונים שיש מול ידיעה. מול התשובה הנצחית של 'אמת יש רק אחת ואין דרך אחרת'.
אני מכירה את הזעם של טניה. מכירה אותו מתוכי. הוא מנער אותי. אני מתבוננת עליה ורואה אותה פתאום אחרת. היא מזכירה לי תווים שכבר כמעט ושכחתי. היא מבקשת ממני בדרכה שלה לנטוש את המנגינה שאיתה אני נכנסת למפגשים עימה. היא מזמינה אותי להפתח מחדש אל עולם השאלות, להעז ולשאול שאלות על אלוהים. הפעם אלוהים הוא אלוהי הפסיכותרפיה שעליה התחנכתי עד אז. אני מרגישה איך החרדה שאחזה בי בכל המפגשים מתחילה להתפוגג. אני חשה איך הקיפאון שהייתי בו נמס ואיך הנשימה חוזרת אלי. אני מתקרבת אל טניה ומבטיחה לה שאני אנסה. שאני אנסה לשמוע את הניגון המיוחד שהיא מביאה איתה אלי, שאני מבטיחה שאנסה להוציא עבורה את הלחן שבוקע ממני ולא רק מהרעיונות שאיתם אני נכנסת לחדר. אני מבטיחה לנסות לא לנטוש אותה עבור האמת. כי אמת אין רק אחת. וכי כל מפגש מוציא עבורינו ניגון מיוחד משלו.
יעל שחר – פסיכותרפיסטית גופנית והתייחסותית

יום שלישי, 2 באוגוסט 2016

מצור הלב

מצור הלב


ימי בין המצרים קוראים לימים האלו.  אף פעם לא אהבתי את שלושת השבועות. תמיד חיכיתי בקוצר רוח נאיבי שתשעה באב כבר יהיה מאחורינו, שהנה נוכל להתחיל לשמוח, שהנה נוכל לנטוש את האבל. שסוף סוף יהיה מותר לנשום באמת. בלי כאב. שנוכל להתעלם מהחורבן עד לשנה הבאה, אז שוב נזכיר אותו מחדש. אומרים שב- יז"'בתמוז הובקעו המצור והחומה שהקיפו את ירושלים. אש החלה לבעור וככל שהתקרבו הימים האש התפשטה באכזריות עד שבתשעה באב הגיעה לליבה של ירושלים, למקום הכי יקר, הכי רגיש וחרבה אותו כליל.

ככה היא אש הטראומה. בכוחה לבקוע חומות, ביכולתה למוטט הגנות ומצורים. זורעת אש. מחריבה כל פינה אנושית עד שהיא מגיעה אל הלב. והלב מה אתו? איך ישרוד אש שכזאת? יש לו סיכוי?
לכולנו יש חומות שמקיפות אותנו. כל אחד והחומה שלו. את החומה שלי נאלצתי להקים בגיל צעיר בכדי לשרוד. הדיסוציאציה שמקיפה את לבי ונפשי, שומרת ומגינה עלי. היא מאפשרת לי לנשום במקטעים. בקנאות אני שומרת על המצור. דואגת שאין יוצא ואין בא. הצלחתי במשך זמן רב לא רע במשימה. או שחשבתי שהצלחתי...
את עלי אני פוגשת דרך ארגון בלונדון. בן 35, מבוגר ממני בשנים מעטות. עלי הוא פליט אפגני שברח מעירו שבשליטת הטאליבן לאחר עינויים קשים ורדיפות ולאחר שאחיו נהרג. בתוך ארגז מעץ הוא ישב ימים על גבי ימים עד שהמשאית שהבריחה אותו את הגבול הגיעה לטורקיה ומשם נכנס כמבקש מקלט מדיני לאנגליה.
עלי מגיע אלי בשלב בקיעת החומות. עכשיו, כשהוא כבר כאן באנגליה, אדם חופשי לכאורה, החומות נופלות ואש איומה מתפרצת בתוכו. אש שמאיימת לכלות את נפשו וליבו. אנחנו יושבים בתחילה מהססים. איך נוגעים? איך מתקרבים? כשהאש עדיין ליד החומות אני מושיטה יד. אנחנו מדברים על מתכונים פרסיים שאני מכירה מהבית. שואלת אותו על הנופים של ההרים באפגניסטן. מבקשת שיתאר לי את השטיחים הרקומים שבחדר האורחים. אנחנו גם שותקים. הרבה שותקים. אבל הגופים שלנו זועקים.
הפגישות שלנו מטלטלות אותי. החומה שלי מתחילה להזדעזע. משהו קורה בגבולות הלב שלי. זרמים של כאב ורגשות בוקעים ממנו. הלב שבקנאות אטמתי מתחיל להיכנע לאש ששוררת מסביבו. לאט לאט אני מרגישה איך עלי נכנס אל לבי. כמו מצאנו שביל מים בתוך נהר האש שחוצה דרך ליבינו. אני זקוקה לו. אני זקוקה לעלי. יחד אתו מותר גם לחורבן הלב שלי להתקיים. אנחנו מדברים על ההרים ובוכים. אנחנו נזכרים במשוררים אפגנים ודומעים. מדמיינים את השווקים הססגוניים, את הריחות ואת הקולות. מתמוגגים על הזיכרונות ומתאבלים על אבדנם. אני כואבת את עלי וכואבת אותי. עלי עוזר לחומה שלי להיבקע אבל דואג להושיט לי יד מבלי שידע. יחד אנחנו עוברים דרך האש. יוצאים מצולקים ומלאי כוויות. אין דרך אחרת לחצות. וברגעי ההפוגה הקצרצרים אנו מרימים את ראשנו ומעבר לאופק רואים את רכס ההרים היפים והמרהיבים של אפגניסטן.  
הלוואי ויכולתי לכתוב על סוף יפה או טוב. אבל בטראומה כמו בטראומה לא תמיד הסוף הוא העיקר. אני מוצאת דרך העבודה המשותפת שלנו שככל שהמצור שסביב הלב מתרופף כך רגעי הפסקת האש גדלים. אני ועלי לומדים, יחד ולחוד לנוע בין בורות הייאוש לחומות התקווה. ואולי התקווה היא דווקא בכך שאין לסיפור הזה סוף. שלא הגענו לחורבן הבית עדיין אבל גם שהמצור שהגן על ליבינו, אך גם הדף והרחיק, הוסר (לעת עתה לפחות).