"אנו מתירים להתפלל עם העבריינים"
"בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הקהל הקדוש הזה אנו מתירין להתפלל עם העבריינין", כך פותחת תפילת כל נדרי את ראש השנה. אנו מבקשים להתיר את כל השבועות והנדרים שהתמוססו, את כל ההבטחות שלא כובדו. את כל האמיתות שנבגדו.
אימת הדין של ראש השנה ליוותה אותי עד לא מזמן, יום המשפט בו ייקבע גורלי בפני יודע ורואה כל. כמה אשמה מוחזקת במקום הזה, המקום שצריך להיות בסדר, שצריך להיצמד לחוקים. התפיסה המפוצלת של טוב מול רע, של אמת מול שקר שזורים בתוך ההוויה של ה'נעשה ונשמע', התפיסה כי ישנה אמת אחת שעלינו להתמסר ולהיכנע לה. בדת ישנם חוקים. חלקם הגיוניים וחלקם פחות. אדם מאמין, כזה שאמון על התורה וחוקותיה, לומד את הציווי של 'נעשה ונשמע' מגיל צעיר. קודם מקיימים, מתמסרים לחוקים ורק אח"כ שומעים, שואלים, מבררים ומקשים. העשייה קודמת להגיון אך יותר מזה אינה תלויה בהסבר ההגיוני.
כאדם שגדל בתוך מסגרת דתית ואדוקה מאוד, אני מוצאת את עצמי תמיד נעה בין כפירה ואמונה בהרבה רבדים בחיי. מצד אחד ההתמסרות לצורה, ומצד שני הרצון לנוע בתוכה. מחפשת את הריקוד החופשי, ויחד עם זאת המוגדר. הולכת בעקבות התנועה ומחפשת מקום שבו תנועתי תתקבל על גווניה הייחודיים.
כפסיכותרפיסטית לא פעם אני תוהה עד כמה יש מקום המאפשר חקירה, מקום המאפשר להקשות על סדר זה של 'נעשה ונשמע'. כמו בכל עולם ערכי ומסודר יצרנו מערכת חוקה ומשפט. כל אסכולה וה'עשה ואל-תעשה' שלה. כל זרם בעולם הטיפול והחשיבה הייחודית לו. וכמו שמסגרת יכולה לאפשר ולהבנות, כך בעיני היא טומנת גם סכנה. סכנה שהצורה תתקשח יותר מידי ותיהפך כמו לדת שעליה אין עוררין.
מה עלינו לעשות בכדי להשאיר מקום ומרחב ליצירה, לתנועה, וכמו באומנות, לאימפרוביזציה? האם יש מקום לפתוח ולבדוק מהי צייתנות מקצועית, כמו אתיקה, והאם תמיד היא לצידינו או שמא לפעמים דווקא עומדת בדרכינו? האם ישנה נקודה בה המסגרת התומכת והעוטפת משתנה מרחם מגדלת לכלוב מסורג שמכווץ ומצמצם? עד כמה לנו, כמטפלים שמכירים באחריות שאנו נושאים על כתפינו בעבודתנו בשטח, ישנה לגיטימציה לערער ולהרהר על 'ממסד הפסיכותרפיה', להעז ולכפור 'באלוהי' הפסיכותרפיה?
רות הכירה את בן זוגה מספר שנים לאחר שהשלימה את גירושיה הראשונים. היא מאושרת וטוב לה. "אנחנו מאוד מאושרים. נפשו קשורה בנפשי ואנו לא רוצים להיפרד" כך היא אומרת לי. למה להיפרד אם כן, אני שואלת? רות מסבירה: נישאתי לבן זוגי בנישואים אזרחיים. בעלי נושא שם משפחת כהן ומכיוון שאני גרושה מבחינה הלכתית אסור עלינו להינשא מטעם הרבנות. רות מספרת כי פנתה אל הרב בבקשת מוצא. היא רוצה לחיות עם בעלה בנישואים יהודיים אך נתקלת במבוי סתום. רות מקריאה לי את תגובת הרב לשאלתה: "...אם בעלך הוא כהן אין כל אפשרות להסיר את הכהונה, וכל רגע ורגע שהוא נשוי לך ובפרט בעת שהוא חי איתך כבעל ואשה הוא מחלל את כהונתו ושניכם חוטאים בכך, אין כל דרך להתיר נישואי כהן לגרושה... מחובתכם להיפרד...אין כל דרך להתיר לכם לחיות יחד".
לכאורה, אין כאן הרבה מקום לשאלה. האדם המאמין ילך אחר פסק ההלכה. יקבל את האמת השרירותית כמות שהיא. האדם הפחות מאמין, הספקן והכופר ייתכן כי ילך אחר ליבו ויתעלם מפסק רבני שכזה. רות מגדירה את עצמה כאדם מאמין. חשובה לה דעת הרב והרצון להינשא כהלכה ובאותה עת התשובה וההנחיה של הרב מעמידה אותה אל מול מציאות בלתי נסבלת. רות ואני נמצאות במרחב לא פשוט בכלל. מצד אחד אלוהים, הדת והכללים, ומצד שני אהבה, תשוקה והרצון בחופש לנוע אחר הלב.
איך נעים בתוך קונפליקט שכזה? האם יש בכלל מקום לתנועה? האם בכדי לשרוד את המתח הזה יהיה עלינו לבחור צד? או אמונה או כפירה? אנחנו נכנסות לתהליך של חקירה משותפת: האם יש מקום בתוכי כאדם להחזיק באמונותיי ובד בבד לבדוק אפשרויות נוספות. לבחור מבלי לזנוח? לכפור, להאמין ולכפור בו זמנית. להתמסר ולהתמרד באותה נשימה. האם אשרוד/נשרוד מתח שכזה?
בתחילה, חייבת הייתי להודות ביני לביני, וביני לבין רות כי הדילמה שאתה היא מגיעה נוגעת לי בהרבה עצבים חשופים. לשבור מסגרות זהו משהו שאני יודעת לעשות טוב מאוד. אולי טוב מדי. לשבור אלוהויות לא מפחיד אותי באותה מידה שהתמסרות טוטלית מאיימת עלי. ולכן כשרות הציגה את מצבה המורכב בתחילה חשתי בעצב. לאחר מכן חשתי זעם ואז התמלאתי בחמלה. התעצבתי על הצורך, הקיומי כל כך, שלנו ב'רב' שייתן לנו את האישור לקיומינו ולבחירותינו. התעצבתי שזהו חלק שמוטבע בתוכינו מיום היוולדנו. שאנו זקוקים לכללים וחוקים על מנת להתפתח וייתכן כי המחיר שאנו צריכים לשלם על כך הוא בוויתור גדול. ואז זעמתי. זעמתי על כך שמתוך הצורך ברחם מגדלת ומכילה, יצרנו אין ספור מסגרות ותבניות נוקשות. זעמתי על השליטים והניצבים שאנו עסוקים בלהעמיד מעל לראשינו ושלעתים כה קרובות אנו מאבדים את הגמישות שלנו, מאבדים את הקשר הישיר אם האני מאמין שלנו, עם ההיגיון שלנו אך בעיקר עם הלב שלנו. זעמתי על הפחד שמגיע יחד עם הכפירה. ואז הרשיתי למעט חמלה להגיח בתוכי. חמלתי עלי וגם על רות.
לכאורה כל כך פשוט לתת ל'אבא ואמא' להחליט ולבחור בשבילינו. כמה מפחיד זה להעז ולפתוח את השערים לאפשרויות שונות וחדשות. למשהו שאיננו בר צורה עדיין, כמו תנועה ספונטנית בריקוד חופשי כאשר התנועה הבאה אינה ידועה לי אך ברור לי שגופי יוביל אותי אליה.
מאחלת לכולנו שנה שבה נעז 'להתפלל עם העבריינים', נסכים לקבל גם את החלקים המרדניים והכופרים הללו בתוכינו. שנאפשר גמישות לנוע בין אמונה וכפירה מתוך כבוד ואחריות לאחר ולעצמינו.
מאחלת לכולנו שנה שבה נעז 'להתפלל עם העבריינים', נסכים לקבל גם את החלקים המרדניים והכופרים הללו בתוכינו. שנאפשר גמישות לנוע בין אמונה וכפירה מתוך כבוד ואחריות לאחר ולעצמינו.
יעל שחר – פסיכותרפיסטית גופנית
www.body-psychotherapist.com
Google
הסובייקטיביות של המטפלת
Shahaf Reich
5/5 stars
מומלץ !
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה