תרבות החמסה והרוחות
"חמסה חמסה, טפו טפו" היא ממהרת להגיב כשאני עונה לה שאחותי ילדה בן. "בן פורת עלי יוסף, בן פורת עלי עין" היא ממלמלת ספק לעצמה, ספק לכל הרוחות והשדים שסביבה כדי שחלילה לא יתקרבו ויגעו לה בטוב, שחלילה לא יבואו ויהרסו ממנו.
"שלא תשכחו את הגביע של אליהו הנביא" אמא מזדעקת רגעים לפני ששולחן ליל הסדר כבר עומד ניצב ומוכן לטקס השנתי. איך אפשר לשכוח את הגביע? הרי אליהו הנביא מבקר בכל בתי ישראל בליל השימורים ולוגם מעט מן היין. כמה שחיכיתי ערה בלילות הללו, איכשהו תמיד עיניי נעצמו כנראה ברגע שהוא הופיע, ממש כמו אותם ילדים שממתינים בציפייה דרוכה להופעה הדרמטית של סנטה דרך הארובה. תמיד נרדמים רגע אחד לפני ומפספסים. כשגדלתי, הבנתי שלא כולנו זוכים לראות אותו. מה פתאום שאני אראה מלאך? זה הרי חלק מהסודות והרמזים, לא באמת כפשוטו. אבל את הגביע אנחנו מניחים מלא עם יין עד לשפתו, ממש כפשוטו.
את שומעת יעל, סגרתי את העסקה שכל כך רציתי, טאצ' ווד, אבל רגע, זה עץ בכלל?
אתה חושש מעין הרע?
"אמממ תראי, לא באמת, אבל את יודעת איך זה. מהבית... ואולי דווקא כן יש בזה משהו. אני מעדיף לא לגלות עד שדברים סגורים. את יודעת, שהעיניים של האחרים לא יקלקלו..."
אני חושבת על הטקסים והאמונות שאנחנו מאמצים, וגם אם כלפי חוץ אנו מתנגדים לתת לזה מקום או להכניס מזה פנימה, איפשהו שם עמוק בפנים ישנם שרידים של אמונות, של פחדים. שאנחנו נשלטים מעולם הבלתי נראה. שאולי עיניים בלתי נראות יכולות לחבל לנו. ואולי יש בזה אמת? ואולי זה רק פרי דמיוננו הפרנואידי? האם יש לדעת?
בחודשים האחרונים התחלתי להתנדב באחד מבתי החולים הפסיכיאטריים בארץ. שובצתי במחלקה שעיקר דייריה הם חולי סכיזופרניה. חלקם פרנואידים יותר וחלקם פחות. אני מגיעה למחלקה לאסוף את רמי איתי לכיוון חדר הטיפולים ששוכן במתחם בית החולים אך מחוץ למחלקה. אנחנו עוברים יחד את הגן הירוק שלרגע משלה אותי שאנחנו סתם שני מבוגרים שיוצאים להליכה בסביבה טבעית וירוקה.
"את רואה את צמרת העץ הזאת" רמי מצביע, "את שמה לב איך שאר העצים עומדים אבל דווקא העץ הזה זז? זה כי המלאך שלי נמצא שם. את רואה? ככה הוא מגלה לי שהוא שם".
המלאך הזה טוב אליך? אני שואלת. רמי שותק לרגע ואומר, אני חושב שכן. הלוואי ויכולתי לראות את כולו, אבל הוא רק מראה לי שהוא שם, מזיז את צמרת העץ בשבילי כדי שאזכור את הנוכחות שלו.
"ומה הוא רוצה ממך, המלאך הזה?"
"את לא מבינה מלאכים יעל, המלאך הזה כאן כי הוא צריך להזכיר לי להיות אני. הוא לא רוצה ממני כלום בכלל. הוא צריך לשמור עלי. הוא שומר עלי כדי שהדברים הרעים לא ייכנסו אלי. את מבינה?"
בתחילה הרגשתי שאני בעיקר מבינה, כמו אחד שמתבונן מבחוץ בתופעת טבע מיוחדת. אבל אז כשחזרתי הביתה, אל שיחת הטלפון עם החברה שמשתפת שסופסוף אפשר לגלות שהיא בהריון, כי כבר עברו את השלב שלא מגלים, חשבתי שאולי אני ואנחנו ורמי לא כל כך שונים. רמי פשוט לא מתבייש להסביר בקול את מה שאנחנו עדיין לא רוצים לגלות אפילו לעצמנו, ובטח שלא בקול.
יעל שחר – פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית
לקריאה נוספת:
Google
הסובייקטיביות של המטפלת
Shahaf Reich
5/5 stars
מומלץ !
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה