בין האתמול למחר
"אני מרגיש שאני חי על ארגזים, שאני לא שם ולא כאן. את מבינה למה אני מתכוון? אני כבר לא יודע מי אני היום. עד לא מזמן הכל היה ברור לי, ידעתי מי אני. ידעתי את מי אני אוהב. ידעתי לאן אני שייך... ופתאום בום. הכל מתערער ומסתחרר סביבי ואני לא יודע לאן למקם את עצמי. זה כמו לחכות להובלה שתגיע לאסוף את כל הארגזים לדירה החדשה. עד שהמשאית תוריד את הארגזים בדירה החדשה, לאן אני שייך?"
 |
| לא שייכת לאתמול אבל גם לא ממש שייכת אל המחר |
אני בת שש-עשרה. בשקט גוררת כיסא, מוודאת שאף אחד לא בסביבה ומטפסת להגיע אל הארון למעלה בחדר השינה. שם, עמוק מאחורי ערימת האלבומים התמימה השקית שלי מחביאה לי אוצר. אני מורידה בזהירות, מוציאה בחרדה ובהתרגשות את המכנסים. לובשת אותם בזריזות ודואגת שלא יציצו מתחת לחצאית הארוכה אותה אני לובשת. בלב הולם אני יוצאת מהבית. לא בטוחה, מתי כבר אפשר להוריד את החצאית ולהישאר רק עם המכנס? אני מתלבטת אם לחכות עד שהאוטובוס יוצא מהשכונה או רק כשאגיע למרכז העיר. אבל חרדה עולה בי, מה אם פתאום אחד השכנים או מהמשפחה יעבור שם? אבל גם מה הסיכוי שהם יגיעו לשם בכלל... מצד אחד אני כבר כמהה להיפטר מהחצאית שמסמלת עבורי הרבה מחנק, אך מצד שני אני באימה מהלא נודע. מי אהיה? למה אהפוך להיות? האם אזהה בכלל את עצמי? ואולי בכלל לא אהב את מי שאגלה שהפכתי להיות. אני נשארת עם המכנסים מתחת לחצאית עוד שנים רבות. לא יודעת איך נמצאים במקום הזה שכבר לא של חצאית אבל עדיין לא לגמרי של מכנס. לא שייכת לאתמול אבל גם לא ממש שייכת אל המחר.
 |
| זהות |
כמה קשה לשהות בתוך מרחבי הביניים הללו. כשהדפוסים ההרגלים המוכרים כבר לא ממש מתאימים. כשהחולצה צמודה מדי למידות הגוף אבל מצד שני המידה הבאה רופפת מידי. המקומות האלו, החורקים והמגרדים, מה עושים אתם? מחכים? עושים?
זהות. כל אחד רוצה ללבוש זהות. משהו שיעזור לו להתמקם בעולם הזה של בין האתמול והמחר. היום אני פסיכותרפיסטית, אבל מחר? האם אני כבר יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה? ואולי לעולם אדע.
אתה יודע, אני עונה לו, לפי היהדות ממש אסור לכרות עצי פרי. ואם חייבים להוציא עץ פרי אז הוא צריך לצאת יחד עם שורשיו עד שיימצא מקום אחר להינטע בו. אתה מבין למה אני מתכוונת? שאולי בזמן שאנחנו ככה חיים על ארגזים ועדיין לא ממוקמים, נחשוב על זה כעל המסע שהעץ עובר. פרידה מחלקת אדמה מוכרת ומניבה, פרידה זמנית, לא נוחה ובטח מטלטלת. אבל עם ידיעה שבסוף נמצא את חלקת האדמה שלנו, את הבית שלנו. שבסוף בין האתמול והמחר נמצא גם את היום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה