המכשפה מהאגדות
 |
| האמא החורגת |
אני, שבדר"כ לא עוקבת אחר פוליטיקה, לא יכולתי שלא לעקוב אחר הנעשה ביבשת העוצמתית והמתוסבכת כל כך. כן הילרי? לא טראמפ? מי הרע? מי הטוב? הרי כל הלכלוך תמיד באורח מופלא וניסי יוצא ברגעים שסמוכים להחלטת העם. כשהרייטינג גבוה, כשהאוזניים כרויות לכל צליל עם נימת לכלוך ודרמה, נעוט כולנו לדיונים שבסופם בעיקר אנו מוצאים את עצמנו מתקטבים ומתפצלים בין מילים ורגשות של מושחת, מניפולטיבי, אגרסיבי, נרקיסיסטי אל מול האישה, החזקה, העצמתית (שאולי חולה בכלל ולא מגלים לנו את כל האמת?). כל כך התרגלנו שבכל סיפור יש רע וטוב, עד שקשה לוותר לפעמים על הידיעה ולהשלים עם האין- צדק והאופל יחד עם החסד והאור.
 |
ראי ראי שעל הקיר, היש יפה ממני בכל העיר?
|
את המכשפה באגדות, האמא החורגת, זאת שמענה את הבת החורגת, איך אפשר לאהוב? לרחם ולחמול על הילדה שמקרצפת רצפות למדנו גם למדנו, אך בשום סיפור עוד לא מצאתי את הצדדים המוארים של המכשפה. כשנינה הגיע אלי לטיפול הרגשתי שעולמי כמעט חרב עלי. ישבה מולי, לא פחות ולא יותר מאשר האם החורגת, זאת המכשפה מהסיפורים שלמדנו לתעב. נינה נשואה למארק שמבוגר ממנה בעשרים שנה. יש להם במשותף שני ילדים, אך מארק הביא עמו מנישואיו הקודמים את בנו. כשאני פוגשת את נינה היא בתחילת שנות השלושים שלה, אמא לשני פעוטות ומכשפה לנער מתבגר. נינה אומרת בפה מלא, מבלי להסס כי היא מייחלת למותו יום יום. הקנאה היא בלתי נסבלת. מארק אוהב את בנו ומנסה לתת לו ולפצות אותו על הילדות שכנראה לא ממש הייתה לו. נינה לא מסוגלת לראות את הקשר הזה ומנסה לעמוד בדרכם בכל צורה אפשרית. אני יושבת מול נינה ומגלה שאני שונאת אותה. פשוט לא מסוגלת לחוש טיפת חמלה אל מול המכשפה, האם החורגת שמנסה ללמוד את הנוסחה המדויקת לשיקויי הקסם 'שימיתו' את בנה החורג. כשאני שואלת את נינה מדוע הגיעה אלי, היא מספרת על בלבול שהיא חווה, על זוגיות רצופה במריבות וקשיים ועל חיים אומללים ולא מאושרים, שכמובן ישנו אשם אחד בכך- בנה החורג.
שנתיים עבדנו יחד. שנתיים בהם למדתי גם לשנוא וגם לאהוב, לזהות את המכשפה הרעה שהיא, כמו גם האם החורגת והאומללה של שלגיה, זאת שמקנאה ביופייה של בתה החורגת. זו שמרגישה שהזוגיות שלה מאוימת יום יום על ידי הבת היפהפייה. למדתי על האומללות שאנו גורמים גם לאם החורגת, זאת שמתעללת, בעוד אנו מתעלמים מן הכאב שהיא שרויה בו. כמעט באופן גורף אנו לא זוכרים כי מעבר לדמות הרעה והמתעללת ישנו סיפור של ילד כאוב, ילדה דחויה, ילד נטוש, ילדה מנודה. שכמעט מאחורי כל מכשפה בקולה המתגלגל בהד בעוביו של היער, ישנם סימנים דהויים של מישהו או מישהי שחייהם יכלו להיראות אחרת לו רק היינו שומעים מבעד לצחוקם המרושע ולקריאתם את בכיים השבור. "ראי ראי שעל הקיר, היש יפה ממני בכל העיר"? האם אי פעם אצליח להרגיש יפה מספיק ובטוחה מספיק כדי שלא אזדקק למראת ילדתי החורגת?
אני מקווה שגם בשבוע סוער שכזה, שכל התחזיות נראות קודרות, שצחוקה של המכשפה מהדהד בתוכינו מעל כל מסך אפשרי, נאפשר מעט לעוד חלקים להופיע. ואולי, רק אולי, נגלה כי האם החורגת ראויה גם היא להיות. ואולי, רק אולי, נגלה שכשהיא אינה חייבת להילחם על מקומה, חלקים טובים יותר יוצאים ממנה לעולם. ואולי אני סתם נאיבית שבוחרת לטמון את ליבי הכואב בחול.
יעל שחר – פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה